זה היה לפנות בוקר, אחרי שחזרתי סגול מסימנים וריק מבפנים מהדאנג׳ן, כשכתבתי את השיר הזה.
אני זוכר את לובן הקירות בדירה החלולה והקרה, את חלב הנרות על הקירות, כמו הדמעות שלא הפסיקו כל החורף ההוא, ממש לפני שנרשמתי לכלוב.
הדקה הראשונה משחזרת את מה שהייתי שומע כשהייתי הולך ברגל בלילות לדאנג׳ן הישן, מפלורנטין לכיכר קדומים ביפו, יורד במדרגות האדומות ונכנס מבעד לדלת הכבדה לעולם שכאב קצת פחות מהעולם שממנו באתי.
למרות שלא תבואי עוד אחכה לך
אמשיך להשתוקק להיכלא בך
מתי אני אלמד
הקירות צועקים כשאני לבד
בים אפל וקר צף בלי מטרה
מנסה להיסגר על מה לעזאזל קרה
ידי הרועדות
אני מרגיש את השליטה נשמטת בין האצבעות
אני מכור עכשיו
מסניף כמו כלבלב
אם יש לך רמז או סימן לתת לי
גל קור מקפיא אותי
חזק ואמיתי
זרקי לי חבל כי אני שוקע
שינוי צריך לבוא אני יודע
לחסום את הקולות שאני שומע
הסירי את המגננה
איבוד שליטה הוא התנאי הראשון להנאה
יכול להיות אולי שטוב לך בלעדיי
אבל עמוק בתוך הנפש פנימה
את עוד רוצה אותי, את לא סיימת איתי
נפרדנו אך האהבה לא מתה
ידו של הגורל, הכרנו במזל
בתחנת רכבת יום דצמבר קר
לאן נמשיך מכאן? לדעת לא ניתן
מה הכוכבים צופנים עוד בשבילנו
אני מכור עכשיו
מסניף כמו כלבלב
אם יש לך רמז או סימן לתת לי
גל קור מקפיא אותי
חזק ואמיתי
זרקי לי חבל כי אני שוקע