מתחת לפרווה

שוב זה כואב.

קניתי לתהום חמישה תחתונים בדונה ויקטוריה, והכנתי ספגטי סיירים לארוחת ערב, וגם היום שמרתי את הבית נקי ומסודר ורחצתי כלים ותליתי כביסה.

כל היום הם התכתבו, בסמס, בכלוב, דיברו בפון...

גם עכשיו, לפני שנרדמה, והיינו במה שנדמה היה כהתרגעות משותפת... כתבה לו הודעה.... שהיא מתגעגעת.

אני מוצא את עצמי קצת מתקשה לתפקד בגלל זה. ככה, בקצוות. הדברים הקשים קצת קשים יותר, הדברים הפוגעים חודרים יותר עמוק. יותר קל להתערער, קשה ממש להישאר סבלני.

מזל שהשבוע הזה קצת פחות עמוס... למרות שאין לי את הפריבילגיה לקחת את הדברים באיזי, וגם שבוע יחסית פחות עמוס הוא עדיין עמוס למדי.

מחר יום גדול.
בלילה הוא בא, לכאן. אליה.
אני כפי הנראה אורשה להישאר ולא אגורש החוצה או למרפסת, ואקבל את מקומי כמספר שתיים בנוכחותו. כמות ההתרחשויות הטעונות והמרגשות שיכולות להתפתח מפוצצת את המוח. זה יהיה שונה מכל הפעמים האחרות בהן 'אירחנו'. בכל הפעמים הבחור שהגיע פגש בתהום לראשונה כאן, היה כמה שעות, והלך... הפעם - כבר יש ביניהם אינטימיות... הם כבר שכבו, ביצעו מין אוראלי זה בזו ולהיפך, התנשקו... הם מדברים במשך היום, יש ביניהם רגשות וריגושים, וגעגוע. היא כבר סישנה אותו פעמיים...

ואחר כך זה לא שהוא ילך, אחר כך נלך לגנון, שלושתינו, ויכול להיות שאחרי הגנון אני אלך הביתה לבד והיא תלך איתו, אליו. היא דיברה איתי על כמה היא היתה רוצה שהוא כבר יקנה לה קסדה ויוכל להרכיב אותה על האופנוע הגדול והיפה שלו. דיברה איתי תוך כדי שהיא יושבת לי על הפרצוף, ואז לאחר שגמרה ירקה עלי פעמים רבות וצבטה לי בפטמות עד שגמרתי. "חלבת אותו" היא רעמה בצחוק. (פעם שישית היום, או שביעית, לא סגור על זה. היום לא נגמר עדיין אניווי)

היא כבר ישנה, וזה כואב עכשיו בלב.