מתחת לפרווה

פתאום עולות לי מחשבות, לחתוך את עצמי עם סכין.

את הרגשות הרי צריך להוליך לאנשהו, להרביץ לה זה לא בא בחשבון, וגם לא הפוך.

אז לחתוך בבשר שלי, לראות את הדם נוטף, זורם, להרגיש חולשה, להתעלף... נשמע כמו תכנית טובה לצהרי שבת מפוספסת שכזו.

אני לא כועס על המאהב. אהבתי את המשחק איתו. אני כועס עליה, שהתנהגה בצורה אטומה, שהרסה את זה. שעכשיו אי אפשר להמשיך את המשחק, ואי אפשר אפילו לחשוב על משחקים אחרים. הרי גם לה היתה אחריות. גם לה אמורים היו להיות מהלכים. ושוב, האשם הוא בי, שהבאתי אותה לגובה שלא יכלה להגיע אליו בכוחות עצמה, ולא יכלה להתמודד בגבהים האלה כשהייתי זקוק לה. וקוראי המדור הנאמנים יודעים, שלא בפעם הראשונה.

להתיאש? להתכחש? להתכתש?

היא מצטערת, היא רצתה לתת לי ספייס, היא לא הבינה את הסימנים, היא לא ידעה להתמודד. היא מודה שפישלה, לא יצא לה כפי שהתכוונה, היא לא מושלמת, היא עשתה טעות. "מאמייי" .

אז אולי אם אקח את סכין המטבח שתהום הביאה, זה הענק של הרציחות, שהופיע במערכה הראשונה ואני תמיד תוהה מתי תגיע המערכה השלישית, אולי אם אני אקח אותו ואעביר אותו עם יד ימין לאורך הוריד הכחול שיש לי ביד שמאל למטה, בין המרפק לכף היד, דרך החותמת של הדאנג'ן מאמש, תוך הפעלת לחץ עם יד ימין, לחץ שיבטא את העצבים שלי, את הכאב, את תחושת אובדן הדרך והיאוש, אולי אני ארגיש קצת יותר טוב.