לחתוך את עצמי כנראה לא יהיה לי אומץ, אבל דפקתי לעצמי כיסא ברגל ונשכתי לעצמי את היד, אחרי שהבאתי אגרופים בכל הכוח לכרית של הספה. הרבה אגרופים. ואני גם רוקעת הרבה ברגליים ודופקת כל מיני דברים על השולחן בחמת זעם.
שתיתי חצי בקבוק קוורבו מהבוקר, ועכשיו נגמר ואני אעבור לעראק כמו כל זונה שמתפרקת מנכסיה.
תהום רוצה להשלים, אני לא מסוגלת. אני עוד כל כך רחוקה, כל כך כל כך רחוקה משם. ואין שומדבר שהיא יכולה לעשות. את מה שיכלה לעשות, בעודי נודד במסדרון של הגלריה בגנון, בזמן שהיא בחדר איתו, מצליפה בו כשהוא לרגליה, והיא אפילו לא מבחינה בי, את מה שהיא יכלה לעשות היא יכלה לעשות אז.
אני שותה ונחנקת על הדמעות שלי, אני זועמת וחלשה, אני לא מוצאת מרגוע. איך היא יכלה לפספס אותי ככה? איך היא יכלה, אחרי שבועיים של שירות מכל הכיוונים, של מאמץ על אנושי, איך היא יכלה להתעלם ממני ככה? זה היה ביטוי של החולשה שלה, אני יודעת, אבל האם אסור לי להיות חלשה? איך אני יכולה להיות חזקה כל הזמן? איך זה אפשרי בכלל?
אני מחזיקה את עצמי ממש ממש חזק. הדחפים רעים, פליליים. אני נזהרת. היא מנסה להתקרב ואני יודעת שאם אני אתן לעצמי דרור היא תגמור במיון. וזה הדבר האחרון שאני רוצה עכשיו. הייתי מבקשת להתארח איפשהו, ללכת קצת מהבית, לקחת חופש. אבל אין לי איפה. מי יכיל זונה כמוני? מי יכניס אותי הביתה, ואיפה אני אוכל להרגיש בבית חוץ מכאן?
ושוב, זה לא המאהב, זה לא המשחק, זו העובדה שהיא לא ראתה אותי, שהיא לא השגיחה, שהיא נתנה לי להרגיש כל כך רע, בצורה כל כך מובהקת, ולפחות לפי טענתה, שלא במתכוון. זה הכעס, זה התסכול. כי אם היא היתה אומרת לי "הלילה אני איתו" אז הייתי יודעת להתמודד עם זה. אבל ככה אני פשוט אכלתי את עצמי והיא אפילו לא טרחה להסתכל ולראות את מה שכולם ראו. והיא עוד אפילו לא התכוונה !
אני לא יודעת איך לצאת מהמצב הזה. הייתי מתמסרת עכשיו לאחרת, רק בשביל לכאוב פיזית ולהרגיש הערכה, ואז חוזרת הביתה התנצלותית והיא היתה מכה אותי והיינו ממשיכות בזוגיות המטורללת שלנו. אבל זה לא יקרה הרי. אני לא יודעת מה לעשות.
לפני 17 שנים. 23 ביוני 2007 בשעה 10:16
