מתחת לפרווה

שכבתי במיטה, אלכוהולי ושקט. היקום המשיך להתקיים סביבי, אך בתוכי הוא המשיך להיות תקוע על אותה נקודה כואבת, והשריטה רק הוסיפה להעמיק, להיחרט.

היא התקרבה בשקט. היא נגעה בראשי בעדינות. היא ראתה שאני לא זז. היא הפשיטה אותי ברוך. המשכתי לשכב. לא נאבקתי ולא עזרתי. הייתי אפאתי. אדיש לגורלי, שממילא כבר חתום. אחורה אי אפשר לחזור, וקדימה, וול, אם הייתי בקטע של להעיף אותה כבר הייתי מעיף אותה מזמן, הרי.

שמעתי את המגרה נפתחת, והרגשתי את האזיקים נענדים על ידי ורגלי. הרגשתי את ההידוק. תנועותיה היה מיומנות וחלקות. השוט לא כאב, גם לא הקרופ, וגם לא שום דבר אחר שהיא הרביצה לי איתו. מדי פעם הרגשתי את עצמי זז, אך זה לא הייתי אני, רק איזה ריפלקס שכוח מהתקופה שעוד היו לי רגשות, ושכאב חיצוני עוד גרם לי אי נוחות, מהתקופה שלפני שלבי נעשה נוזלי ושמוחי התקשה להשלים עם כל מיני מצבים שלא הוא שולט בהם.

"זה מוטב כך" היא לחשה באזני, "זה הרע במיעוטו". "זה לא שיש לך רעיון טוב יותר...אתה הרי אוהב אותי, אתה מכור אלי... עברנו את נקודת האל-חזור. ואני אוהבת אותך. ועשיתי טעות... עכשיו בוא נחזור למסלול..."

והיא היכתה, והפכה אותי והיכתה עוד. והפעם לא ציחקקה ולא השפילה. היא הביעה את אהבתה בכאב, היא אחזה בי עד שפרחה נשמתי, מתתי בזרועותיה והיא המשיכה להכאיב. עד שהרגשתי את טעמו של הכוס שלה, מוכר ומלוח כמו דמעות, וליקקתי כי לא יכולתי לחשוב על משו טוב יותר לעשות, והיא התחככה על הפנים שלי ועל לשוני, עד שגמרה, ואז ראיתי בטשטוש מבעד לדמעותיי את שדייה המרהיבים מולי, קצת מעלי, זקורים, גאים, בלתי מושגים, ואת פניה היפות והאכזריות ומבטה האוהב והדומע, וגמרתי גם אני, ובכיתי, ונרדמתי. ולא רציתי להתעורר.

וכמובן, זה גם לא מה שקרה. היא מצאה אותי שוכב במיטה וחשבה שאני שיכור וניסתה לגרום לי לשתות מים. עד שקמתי והלכתי בקו ישר להוכחת פיקחותי, ישירות למחשב, וכתבתי את הפוסט הזה.