מתחת לפרווה

זה היה שבוע של חזרה לחיים.

הכרחתי את עצמי לעבוד ודווקא יצא טוב והחזיר לי במעט את הבטחון, הוכיתי על ידי הבשורה על מעברו של קופיקו וההכרה שצפוי מאבק משפטי בחודשים הקרובים, סישנתי את תהום, וטיפלתי בהרבה דברים שדרשו טיפול.

מבחינה רגשית אני עוד אי שם, כלומר, תלוש, כבוי, עצור. משתדל להיות סבלני, משתדל להיות פרודוקטיבי. יש גבול לכמה טוב אפשר להרגיש באמצע יולי, אלא אם כן אתה בחופש. ובכלל, יש תקופות של התפרקות, יש תקופות של מנוחה, ויש תקופות של בנייה, ואת היסודות הכי קשה להניח.

אבל הבוקר התעוררתי בתחושה שזה יום ששווה להתעורר בו, כי יש לי שיר לעבוד עליו שדווקא מדליק אותי, ואני נוסע לקופיקו (ופתאום הנסיעות לרחובות נראות 'קצרות'...) , ובערב יש מסיבת יומולדת לחבר, ואז הולכים לגנון, אחרי כמעט חודש שהוא היה סגור. אני רוצה לקוות שיהיה טוב, שיהיה מחוייך, שיהיה פרוע, ושתהיה תחושה של 'לחזור הביתה'. כבר הרבה זמן לא התקרחנתי כהלכה.

וזה חסר לי. אני מתגעגע אלי. אני מתגעגע לכתיבה השוטפת שנעצרה בימים האחרונים, אני מתגעגע לימים תמימים יותר של התכוונות ושל כמיהה, של אמונה ושל שאיפה, של הגשמה וביטחון עצמי. אני מתגעגע לעוצמות, לווליום, לקופצנות ולפנתריות. ואמנם השבוע תפקדתי יפה, אבל זה עדיין בכוח, ועדיין מהמקום החלש.