זה היה כל כך נחוץ ובמקום אתמול... והיו לי חששות, שיהיה ריק, שיהיה מנוכר, שיהיה מוזר... אבל כבר שירדנו מהמונית הבדסמ-פרינדלי וראינו את כיכר קדומים משובצת סוטים הרגשתי בסדר גמור, וכשגמעתי את המדרגות בשלושה ארבעה צעדים מורגלים ובטוחים ונכנסתי פנימה וראיתי את ההמונים בפנים, ואת כל החברים והחברות, והחלל האפלולי הכל כך מוכר ואהוב, הציפה אותי תחושת חיות וכיף, שרק הלכה וגברה ככל שהלילה העמיק.
וזה היה לילה עמוק, לילה של חזרה הביתה. ולא היה איכפת לי שמעדתי כמו אידיוט על ספות נמוכות שמשום מה הוצבו במעבר והשפרצתי בירה לכל עבר, ושהמוסיקה היתה קצת חלשה כי מערכת ההגברה נעלמה יחד עם ההנהלה הקודמת ויחד עם עוד דברים חשובים, ושכשרצינו לעשות את הסשן השני לאותו ערב (הראשון היה מיילדום קצר, מעיין פיירסטארטר ספונטני כזה) וניסיתי להדליק את האור האדום של הבמה וגיליתי שגם האורות נעלמו...
כי היו כל כך הרבה אנשים מוכרים ואהובים, והאווירה השתחררה חזרה מהקיפאון הנכלולי שאפיין את החודשים האחרונים, ואנשים לבשו מה שבא להם, ולא היה שום סיכוי להספיק לדבר ולשחק עם כולם, כי היו כל כך הרבה... ולראות את עמוס אמיץ גאה רגוע ומחוייך חימם לי את הלב, ולראות איך הערב התפתח בטבעיות, עם סשנים ספונטאנים, ובלי הופעה מיותרת ובלי קונספט מפוצץ, פשוט ערב תוסס ואמיתי במועדון הסאדו הציוני שלנו.
והפינאלה, כשבסוף הערב נכנסתי בחוצפנות לשמלת הכלה של פרינסס אדריאן המהממת, והיא אחזה בראשי בין רגליה, ורועי הצליף בי, ואז ההצלפות גברו ורק מאוחר יותר הבנתי שהמצליף הוא צ'יטה אשר מגלה לאחרונה צדדים הומוסקסואלים, ותהום היפהפייה והמחוייכת (שהיתה ממש בסדר לאורך כל הערב ופירגנה והיה לי ממש כיף איתה) והגננת מחייכות אלי וצובטות ומצחקקות, ואז כבר ראינו שכולם הולכים והלכנו גם, מופתעים לראות שכבר אור בחוץ. הזמן עבר מהר מאוד.
ועוד קודם לכן היתה מסיבת יומולדת מקסימה להמלט הילד המוצלח, בחור ההודי ההוא על הגג בשוקן, ועוד לפני זה היה ממש מרגש ומחזק עם קופיקו ברחובות, אבל זה כבר פוסט ארוך ולא מסודר במיוחד... אני עדיין קצת שיכור וקצת חבול, ועם חמרמורת קלה, אבל מלא בהתרגשות פנימית חמימה, של חיים שחוזרים למסלולם.
לפני 17 שנים. 20 ביולי 2007 בשעה 11:58
