ספנקבלוג

איזה שנה גרועה זאת הייתה. 

שנה מקולקלת, שנה מקוללת.

השנה בה הבטתי שוב ושוב בפנים למציאות הכואבת והיא היכתה בי ללא רחמים.

אחת השנים המדכאות והבודדות שידעתי. ממש באסה. משבר גיל 40  הרבה יותר מדכא ממה שחשבתי.

מבאס אותי שהבלוג שלי כל כך פסימי.

והכי באסה שאין לי שום ציפיות מהשנה החדשה. בטח היא תהיה גרועה ומדכאת בדיוק כמו השנה הזו, (אם לא יותר). קרוב לוודאי שגם בשנה הזו אמשיך לשקוע לתוך בור של יאוש ולהתלונן בלי הפסקה בבלוג.

וזו לא נבואה שמגשימה את עצמה. אני פשוט בוחר בניגוד לאחרים להסתכל למציאות בעיניים ולא ליפות אותה. אני לא מפחד להתאכזב, התמודדתי בחיים עם דברים פי אלף יותר קשים. 

אלה החיים, מה לעשות.. העולם שייך לצעירים, עכשיו אני מבין זאת טוב מתמיד.

אני כבר לא צעיר, ולעולם לא אהיה צעיר יותר (תרתי משמע) , צריך ללמוד לחיות עם זה..

אחת הבעיות היא שאני לא מצליח להסתגל לשינויים. 

בגיל 40 אתה מוכרח לנטוש את עולם החומר ולעבור לעולם הרוח.

אם עד גיל 35 נהנית מסקס, מסיבות, אלכוהול ומוסיקה רועשת, הרי שאחרי גיל 35 אתה כבר לא נהנה מכל התענוגות הנ"ל, ואתה נדרש למצוא לעצמך תחומי עניין יותר אינטלקטואלים ורוחניים ופחות מענגים וחומרניים- תאטרון, מוזיאונים, מוזיקה קלאסית, אופרה, קריאת ספרים, הרצאות. 

הבעיה שלי היא שאני ממש לא אוהב (בלשון המעטה) ולא מתכוון לעסוק בשום תחום מהרשימה הנ"ל. עולם הרוח לא עניין ולא מושך אותי בשום צורה. 

והתוצאה היא שאני נותרתי קירח מכאן ומכאן. אני סתם אדם משועמם ומזדקן שכבר מזמן היה צריך לעשות את הסוויצ' מעולם החומר לעולם הרוח, ופשוט לא מסוגל לבצע את המעבר הזה.

ראיתי עכשיו כתבה בחדשות על טל ברודי שחוגג 80. בסיום הכתבה יונית לוי איחלה לו "עוד הרבה הרבה שנים טובות ובריאות"

עכשיו, אני אוהב את טל והכל, אבל לאחל לאדם בן 80 "עוד הרבה שנים טובות ובריאות" זה לא בדיוק ריאלי, לא?

המלכה בסשן מודל 2005- "אתה יפיוף ויש לך תחת יפה"

המלכה בסשן מודל 2023- "בוא הנה יא שמן"

מתי נכשלתם בפעם האחרונה? 

מתי נכשלתם אבל כישלון אמיתי- כישלון חרוץ שהותיר אתכם פצועים ומדממים?

רוב האנשים נמנעים מהתמודדות שעלולה להפגיש אותם עם חוויית הכישלון. 

רובנו בוחרים בחיים מסלול שלא מאתגר את הכישורים שלנו.

רק מיעוט של אנשים מוכנים להסתכן ולשלם מחיר בשביל להגשים את החלומות שלהם. 

..אבל אלו שהצליחו באמת בחיים הם אלו שלא פחדו מהמהמורות בדרך.

אלו שהצליחו בחיים שלהם הם האנשים המעטים שהעזו להתגבר על הפחד מכישלון.

אלו שהצליחו בחיים הם אלו שהבינו שהכישלון הוא חלק אינטגרלי מהדרך להצלחה.

אלו שבאמת הצליחו בחיים הם האנשים המעטים שנכשלו שוב ושוב עד שהגיעו למטרה המיוחלת.

אין במאי סרטים מצליח שלא ביים סרטים גרועים, אין שחקן כדורסל מצליח שלא החטיא סלים והפסיד משחקים, ואין איש עסקים עשיר ומצליח שלא הפסיד בדרך הרבה כספים. 

אז לפני שאתם מחשיבים את עצמכם כמצליחנים מומלץ שתשאלו את עצמכם- מתי נכשלתי בפעם האחרונה?

אני רואה אתכם  נעלמים, מתרחקים  מקו האופק.

אני רואה אתכם נעלמים, עושים אותי חולה, מחלישים לי את הדופק.

אני רואה אתכם נעלמים, אף אחד אתכם כבר לא יציל.

אני רואה אתכם נעלמים, הולכים וגוססים, לא משמיעים אפילו צליל.

אני רואה אתכם נעלמים, אותי כבר איש לא יושיע.

אני רואה אתכם נעלמים, מותירים אותי  בודד, חלש, מדמם ופגיע.

אני רואה אתכם נעלמים, בלעדיכם חיי כל כך מרים.

אני רואה אותם נעלמים, מזכירים לי כמה החיים קצרים.

כן, רק עכשיו אני מבין את הדבר  שלא הבנתי כל החיים.

רק עכשיו אני מבין כמה אתם יקרים, נעורים.

היו לי פעם חברים. 

רובם ככולם נכנעו למלחמה במחלה ההיא- זו עם השם של החיה.

השיער שלהם לעולם לא ינשור וילבין.

הם לעולם לא יעברו קולונוסקופיה.

הם ישכבו לנצח באדמה ולעולם לא יגיעו לגיל העמידה.

הם לעולם לא יוציאו אלפי שקלים על טיפולי שיניים.

הם לעולם לא יכירו את הנכדים שלהם.

הם לא יראו את ההורים שלהם מזדקנים ואח"כ יהיו בהלוויות של ההורים, ולעולם לא ישבו עליהם שבעה.

אחד היה רק בן 32 אחרת בת 35 ועוד אחת בת 39.

כן, הם כבר לעולם לא יגיעו לגיל 40. אלו מכם שחצו את הארבעים- תדעו לכם שזה ממש לא מובן מאליו- לא כולם מגיעים לשם.

ככל שהשנים יעברו אתם תתקלו ביותר ויותר חברים ומכרים שאלוהים הוציא להם כרטיס אדום הרבה לפני הזמן שרובנו שומעים בו את שריקת הסיום- תתפללו שזה לא יהיה אחד מכם.

היו לי פעם חברים.

היו לי ואינם עוד.

העולם במה וכולנו שחקנים. 

חלק מאיתנו הם השחקנים הראשיים. הם עדיין משחקים  בסצנת השיא של חייהם- הנעורים. הקהל רואה אותם מזדיינים, רוקדים ומבלים בלי הפסקה. הקהל מתלהב מהם ומוחא כפיים.

..אבל יש גם את השחקנים המשניים. יש את אלה שפעם היו בקדמת הבמה ועכשיו נדחקו לשוליים. אלה השחקנים בני ה40+. להם כבר אף אחד לא מוחא כפיים. הם מקבלים בקושי שורה וחצי בכל המחזה הזה שנקרא החיים. ("הקרקרים האלה עושים אותי צמא", זוכרים).

פעם מזמן גם אני הייתי השחקן הראשי. שיחקתי בסצנות הכי דרמטיות של סקס, בכי, אקשן וכוח נעורים מתפרץ.

..אבל עכשיו נדחקתי לשולי הבמה. את מקומי תפסו שחקנים צעירים מפוצצים בטסטוסטרון ובלי גרם אחד מיותר בבטן.

כבר אין לי יותר סצנות דרמטיות עם מונולוגים מצחיקים ושנונים. עכשיו אני משחק רק בסצנות שוליות ובתפקידים זוטרים שבהם לא עושים כלום חוץ מלהתלונן על קרקרים מצמיאים.

האם להיות בך מאוהב?

מי מכם עדיין מאמין באהבה?

מי מכם עדיין מאמין באהבה נוכח שיעורי הגרושים הגבוהים?

מי מכם עדיין מאמין באהבה בעידן הנוכחי שכל כך הרבה אנשים מנצלים את הצ'אטים והרשתות החברתיות בשביל לבגוד בבן הזוג ולחפש ריגושים במקומות אחרים?

מי מכם עדיין מאמין באהבה אפילו שהוא יודע שכל זוג רביעי מתגרש?

מי מכם מאמין באהבה כשהחיזור הפך להיות ממוחשב ורובוטי, מבלי שתיווצר אינטרקציה אנושית בין בני הזוג?

מי מכם עדיין מאמין באהבה, אחרי שהוא פוגש באתר הזה בפרט ובאינטרנט בכלל נשואים מיואשים שמחפשים בנרות חור לתקוע בו את הזין שלהם- העיקר שהוא לא נמצא בגוף של בת זוגם.

מי מכם עדיין מאמין באהבה?

כבר כמעט שבוע שאני לא כותב בבלוג.

הפסקתי לכתוב כי נגמרה לי חדוות הכתיבה.

הפסקתי לכתוב כי אני מדוכא מדי בשביל לבטא את עצמי.

הפסקתי לכתוב כי מתה לי המוזה.

הפסקתי לכתוב כי הכל שחור.

הפסקתי לכתוב כי הפסקתי לאהוב.

הפסקתי לכתוב כי אבדה לי האמונה.

הפסקתי לכתוב כי חם לי מדי.

הפסקתי לכתוב כי כבר אמרתי הכל.

הפסקתי לכתוב כי נכנסתי לשלב ההלם המשתק.

הפסקתי לכתוב כי נגמרו לי המילים.

נגמרו לי המילים שיכולות לתאר כמה נורא הוא משבר גיל ארבעים.