ספנקבלוג

אני כבר בקושי מרגיש אותך. פעם היינו החברים הכי טובים. לא הייתי מוכן לפרידה ממך, באמת שלא. וזה לא שלא ידעתי- זהו מעגל החיים. אבל בכל זאת, הפרידה ממך קשה מנשוא. 

היית הנכס הכי יקר שלי- אני ואתה ביחד זה היה שילוב מנצח. רק שנינו- לא צריך אף אדם נוסף.  תמיד הייתי אדם מאוד בודד- אתה היחיד שעזרת לי להפיג את הבדידות הזאת. יחד יצרנו עולם מיוחד ומרגש- עולם שלם שהוא רק שלי ושלך. 

תמיד היה לי אותך- היית שלי 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. אף פעם לא מתעייף, אף פעם לא ביקשת חופש. היית שם לרשותי בכל פעם שרציתי, לא הייתה פעם אחת שביקשתי את עזרתך ואכזבת אותי. גרמת לי לראות את החיים בוורוד, אתה יודע כמה קשה זה לגרום לאדם כמוני לראות את החיים בוורוד?, אתה מבין איזה כוח היה לך?  בזכותך יכולתי לצחוק אפילו על הדברים הכי נוראיים. הכול היה קטן עליי. בזכותך פיתחתי אומץ- שהיא אחת התכונות הכי חשובות של האדם. 

..אבל אתה כבר מזמן נמצא בדעיכה. אני רואה את זה על הגוף, אני מרגיש את זה בנפש שלי. מאז שאתה בדעיכה המוטיבציה שלי ירדה פלאים, ובמקומה הופיע לו דיכאון עמוק ומתמשך. אין לי כוח לכלום עכשיו כשאתה כבר לא כאן. ואומץ? פחח, רמות האומץ שלי נמצאות בירידה תלולה. בקצב הזה בקרוב אתחיל לפחד שוב מהחושך.

אני מתגעגע אליך כל כך, אתה באמת משהו מיוחד- רק עכשיו אני מבין  כמה אתה מיוחד.

מה לא הייתי עושה כדיי שתשוב אליי. מה לא הייתי עושה כדיי שתעלה לי בחזרה את מסת השריר, מה לא הייתי עושה כדיי שתחזיר לי בחזרה את שמחת החיים והדחף המיני המטורפים שהשגתי בזכותך, מה לא הייתי עושה בשביל לבלות במחיצתך ולו רק יום אחד נוסף, טסטוסטרון. 

איך אנשים מצליחים להיות כל כך מאוהבים בעצמם?

פעם מזמן כשהייתי צעיר הייתי גומר הרבה.

גמרתי תיכון.

גמרתי תאוריה, ואז גמרתי את לימודי הנהיגה.

גמרתי טירונות ולבסוף גמרתי צבא.

גמרתי את הבגרויות.

גמרתי שנה א' באוניברסיטה, ואחר כך גמרתי שנה ב' וג'- עד שלבסוף גמרתי תואר ראשון. 

כן, הייתי מלך הגמירות- לאחת גמרתי בפנים וגם על הפנים.  לאחרת גמרתי בתחת ובכוס, כל כך נהניתי, שנינו נהנינו.

אבל זה היה מזמן. היום אני כבר  לא גומר, כבר מזמן לא גמרתי משהו.

היום הפכתי מגומר לגמור.

אני גמור ממשבר גיל ה40.

אני גמור מהבדידות שנמשכת כמו נצח.

אני גמור מהעבודה הרוטינית והמשעממת שלי שאני תקוע בה כבר 10 שנים.

אני גמור מהפקקים כל בוקר.

אני גמור מלשלם מיסים.

אני גמור מהחום.

אני גמור מלשלם חשבונות. 

אני גמור מהמהפכה המשפטית. 

אני גמור מעייפות.

אני גמור מליבי השבור. 

וזהו ,המהפך הושלם! הפכתי רשמית מגומר לגמור.

נעים מאוד, אני ספנקולוג בדימוס.

פעם מזמן, כשהייתי צעיר אהבתי לראות ולהעלות באש ישבנים של נשים. ישבנים בכל הגדלים, ישבנים בכל הצבעים, זה היה החלק החשוב והמרכזי בחיי, הייתי מכור לישבנים המאדימים.

פעם היה לזה טעם. פעם מזמן, כשעוד זרם לי בדם הרבה מההורמון הזה נו איך קוראים לו? טסטוסטרון או משהו כזה.

אבל מגיל 30 הוא נמצא בירידה מתמדת,  מוריד לי את מצב הרוח והחשק המיני לתהומות עמוקים, מכריח אותי להתלונן כל היום.

נפילתו הכואבת גורמת לי לשכוח את את כל מה שאהבתי, ושיא הנפילה עוד לפני ( אהלן גיל העמידה).

עכשיו במקום להתחרמן אני בעיקר מתלונן.

מי היה מאמין שפעם מזמן עוד זרם לי בדם המון טסטוסטרון..

קוראיי הנאמנים ודאי יודעים (למרות הערת המסאז'יסטית מהפוסט הקודם) שאני מקפיד על פעילות גופנית.

בשבועות האחרונים נטשתי קליל את הריצה על ההליכון והתחלתי להתאמן עם משקולות.

..ומה אני אגיד לכם? התחום שאתה מרגיש בו הכי הרבה את הגיל הוא התחום של פעילות גופנית וספורט.

אני עורך השוואה לביצועים שלי בעבר ופשוט כואב לי הלב. כואב לי הלב, וכואב לי כל הגוף.

אני ממש מרגיש איך השרירים שלי מתפרקים  ומחלידים.

לעשות ספורט הפך להיות קשה לאללה!

פעם הייתי דופק בקלות אימון של שעה וחצי. 

היום אני בקושי עושה אימון של חצי שעה עם הפסקות, שלאחריו אני מעולף קליל. 

פעם נהגתי על רכב אספנות משנות השישים. זה היה פשוט סיוט. המושב היה לא נוח בעליל וכמעט שבר לי את הגב. 

ההגה לא הפסיק לקפוץ לי בידיים ובשביל לעצור הייתי צריך לתת לחיצה כל כך חזקה על הברקס שכמעט נשברה לי הרגל. 

היום אני הפכתי לרכב הזה. 

היום הפכתי לסוג של אדם אספנות.

אתמול הייתי במסאז'.

המסאז'יסטית אמרה לי שהבעיה שלי היא שאני לא עושה מספיק ספורט.

אמרתי לה שזה לא נכון (ותכלס זה באמת לא נכון, אני מתאמן פעמיים שלוש בשבוע). 

זאת לא הבעיה.

הבעיה האמיתית שלי היא שאני פשוט מזדקן..

בקיץ עובדים אצלנו בחברה בני נוער.

הם כל כך צעירים, כל כך יפים, הטסטוסטרון שלהם בשיאו. בטח כל 5 דקות הם הולכים לשירותים וצופים בפורנו בסמארטפון. (בזמני לא הייתה קיימת אופציה כזו)

אני מתבונן בהם וחושב לעצמי:

"מה, גם אני הייתי כל כך צעיר פעם?"

"גם אני הייתי כל כך יפה פעם?"

לא יכול להיות..

מתי אתה יודע שהנעורים נגמרו באופן סופי?

ביום שאתה הופך להיות כמו אבא שלך. 

נולדתי כשאבא שלי היה בן 38. זה אומר שהזיכרון שיש לי ממנו מתחיל פחות או יותר כשהוא היה בדיוק בגיל שאני נמצא בו עכשיו. 

אבא שלי רוב הזמן מצוי בשני מצבים- או שהוא עובד, או שהוא מול הטלוויזיה.  הוא עובד עד היום, למרות שכבר מזמן עבר את גיל הפרישה.

כמעט ואין לו תחביבים או עיסוקים אחרים. 

כשהייתי צעיר נשבעתי שאני לא אהיה כזה. מה פתאום! לי יהיו חיים מעניינים ועשירים חשבתי שבטוח אצא לי תחביבים מעניינים ובטח יהיו לי חיים חברתיים עשירים ותוססים.

ונחשו מה? הגעתי לגיל 40 ואין לי שום תחביב חוץ מלהתלונן כל היום, ואין לי בכלל חיי חברה. 

שגרת יומי מורכבת משני מצבים- או שאני משתעמם בעבודה, או שאני נרקב מול הטלוויזיה. 

מזכיר לכם מישהו? נכון! בדיוק כמו האבא שלי. 

אפילו הטעם הקולינרי שלנו הפך לזהה.

כשהייתי צעיר נהגתי לפקוד הרבה את בתי הקפה התוססים של תל אביב, שהיו תמיד עמוסים בחבר'ה צעירים כמוני.

כל כך נהניתי לאכול ארוחה טובה של פסטה בלנדוור, המבורגר עסיסי במוזס, וכמובן אין על השניצל המפואר של קפה נואר.

הימים האלה נגמרו. כבר שנים שאני לא פוקד את המסעדות הטובות ובתי הקפה התוססים של תל אביב.

והיום, אתם יודעים איפה אני אוכל הכי הרבה? באסא!

ואתם יודעים מי עוד הכי אהב לאכול באסא כשהיה בגילי? ניחשתם נכון, אבא שלי!

אבא שלי היה בדיסקוטק פעם אחת בחיים שלו, ויצא ממנו אחרי 10 דקות כי המוזיקה הייתה רועשת מדי. 

בדיוק כמוני, שמוזיקה כבר מזמן לא מרגשת אותי כמו פעם, והיום אני כבר בקושי שומע מוזיקה ומעדיף את השקט על פני מוזיקה רועשת. 

בקצב הזה בעוד שנתיים אני מתחיל להסתובב עם ממחטה בכיס.

שמתי לב לתופעה נוספת שמתרחשת עם העלייה בגיל.

למי שלא יודע (ותכ'לס כמעט אף אחד לא יודע כי אני לא נפגש עם אף אחד מהאתר הזה), אני מרכיב משקפיים. 

כשאנחנו צעירים, עוד לפני שאנחנו נכנסים לשלב שבו אנחנו מבלים כל היום במשרד המשעמם,   אנחנו משתמשים הרבה במשקפי שמש. 

משקפי שמש, כמו הכפכפים הם סימן היכר של חבר'ה צעירים  שעדיין חופשיים לשרוץ כאוות נפשם על חוף הים, או סתם לטייל באמצע היום ברחוב. 

למי שחצה את גיל 30 כבר אין את הפריווילגיה הזאת. המשרד החונק מחליף לו את האוויר הפתוח. ואור הפלורסנט מחליף לו את אור השמש הטבעי.  

עם העלייה בגיל אני מוצא את עצמי משתמש פחות ופחות במשקפי שמש ויותר ויותר במשקפיים רגילים. 

המשפט הזה נכון גם ברמה המטאפורית. כשאתה צעיר אתה כל היום מרכיב משקפי שמש מטאפוריות- אתה לוקח את המציאות הכואבת והמדכאת ומדמיין שהיא מאושרת ושמחה. 

אתה לא נותן לעובדות החיים הכואבות לחדור לתודעה הצעירה והאופטימית שלך. 

כשאתה צעיר אתה עדיין מצליח לשים מלא שוקולד על הגלולה המרה הזאת שנקראת המציאות ולהפוך אותה לנסבלת.

נכון שאתה חי בסרט אבל לפחות אתה מאושר.

הבעיה היא שאחרי גיל 30 אתה כבר לא מצליח לעשות את זה.

במשרד לא צריך להרכיב משקפי שמש- עכשיו אתה כבר בוגר וצריך לבלוע כל יום מחדש את אותה גלולה מרה שכשהיית צעיר עוד היית מסוגל לעטוף אותה במלא שוקולד ולבלוע אותה.. עוד היית מסוגל לשים משקפי שמש ולהתכחש לקיומה. 

פחד! כשצעירים וחוטפים את התקף החרדה הראשון, אתה יודע כמעט בוודאות שזה לא התקף לב. 

נדיר שמישהו יחטוף התקף לב בגיל 30 או 25. 

אבל עם השנים השכיחות של התקפי לב באוכלוסייה עולה, וכך גם הסיכוי להתבלבל בין השניים.  עכשיו תבינו איזה מפחיד זה- במדינת ישראל בכל שנה 20,000 אנשים עוברים התקף לב!

אתם מבינים כמה זה שכיח?

אין בן אדם שלא מכיר מישהו שחטף התקף לב. 

אמנם אני לא מעשן, עושה פעילות גופנית פעמיים שלוש בשבוע ושומר על משקל פחות או יותר תקין, ואין לי היסטוריה של התקפי לב במשפחה,  אבל לכו תדעו..

בריאות לכולם.