ספנקבלוג

בגיל ההתבגרות השנים הן עמוסות בחוויות,  עוברות לאט מדיי וכל שנה מרגישה לך כמו שבע שנים.

עכשיו השנים הפכו לדלות בחוויות עוברות מהר מדיי וכל שבע שנים מרגישות לך כמו שנה אחת.

אם לשפוט לפי הבלוגים באתר הזה אז- 

כולם מזיינים כל היום.

כולם מפנטזים כל היום פנטזיות מיניות סוערות.

כולם משתתפים בסשנים כל היום.

כולם חוטפים הצלפות או מצליפים כל היום.

כולם מאוננים כל היום.

ורק אני תקוע כל היום בעבודה.

רק אני תקוע עמוק בתוך משבר גיל 40.

בטוחים שחציתם את גיל 30?

החיים שלכם תותים.

נתקלתי לאחרונה בתמונה עכשווית שלה בביקיני.

אני זוכר זמנים אחרים. כשהייתי צעיר היא הייתה האישה הכי סקסית בעולם. היא הייתה אייקון של יופי, טופ מודל בינלאומית. כל הבנות רצו להיות "כוסיות כמו בר רפאלי".

ועכשיו היא כבר בת 38. כמה שהזמן הוא אויב מר. אני מתקשה לתאר לעצמי את ההרגשה איך זה לחיות בידיעה שעד לפני עשור בערך היית האישה הכי סקסית בעולם. (וזה רק ילך ויתדרדר)

אוהב אותך בר, אבל את כבר לא אותו דבר בר, את לא אותו דבר..

כל החבר'ה בני ה40+ שהלכו להופעה של guns N roses והשתוללו ורקדו יעני הם רוקיסטים בני 20. 

אתם פאתטיים וguns N roses פאתטיים, פעם הבאה תלכו  להופעה של הגבעטרון, יותר הולם את גילכם.

מזל שאף אחד לא חטף התקף לב באמצע ההופעה. 

השלב הזה שאתה קולט שאם אתה מזיין בחורה בת 20 כבר אפשר להגיד: "הוא יכול להיות אבא שלה".

כשצעירים עדיין חולמים ומגשימים.

כשצעירים עדיין מתאמצים כדיי להשיג את המטרה.

כשצעירים עדיין מאמינים שאפשר לכבוש את העולם ולעלות לחצי גמר המונדיאליטו. 

כשצעירים עדיין בוערת בך התשוקה לניצחון.

הניצחונות הם כל כך מתוקים, כשצעירים.

כשצעירים עדיין מצליחים לשחק ולנצח את המשחק.

כמה חבל שאחר כך אנחנו מתבגרים ומתקלקלים..

כל הכבוד לנבחרת הצעירה, בהחלט יש עתיד לכדורגל הישראלי. 

הגוף שלנו משתנה עם  הגיל. 

יש הרבה אנשים שמתכחשים לעובדה הזאת, (לא מבין כל כך איך הם מסוגלים) אבל זו המציאות. 

 בשנים האחרונות אני הרבה יותר עייף, המשקל העודף נותן פייט אכזר, השיער כבר לא אותו דבר וגם החיוניות נפגעת. פעם הייתי מסוגל לצאת למסיבה עד השעות הקטנות של הלילה ולמחרת ללכת לעבוד. היום אני כבר לא מסוגל לדברים כאלה. כבר אין לי מרץ כמו פעם.  אני חוזר מהעבודה מותש והדבר היחיד שבא לי לעשות אחרי שאני חוזר זה לשקוע מול הזבל שיש בטלוויזיה ואחר כך לשקוע בשינה. 

גם לפעילות גופנית אין לי כוח, אבל אני מכריח את עצמי. אני צריך קצת לשחרר את הגוף אחרי ישיבה של שמונה שעות במשרד מול מחשב, וזה גם תורם לבריאות  ומפחית קצת את הדיכאון. הישיבה הממושכת מול מחשב בתוספת הפרעת הקשב שלי הן שילוב קטלני במיוחד. אני חייב לפרוק קצת את המתח שנצבר אצלי בגוף במשך כל היום אחרת אני אצבור כמויות מטורפות של סטרס שעוד עלולות להרוג אותי. 

אני רץ חצי שעה על ההליכון- 5 ק"מ-  לגיל 40 זה מספיק. כבר אין לי כוח להתאמן כמו פעם- בימים שהייתי חייל צעיר ואחרי שחזרתי מהבסיס ב17 הייתי דופק שעה וחצי של אימון אינטנסיבי  בחדר כושר שכולל ריצה+ מכשירים+ הרמת משקולות. בזמנו החצי השעה על ההליכון הייתה רק חימום.  

אם היום אני עושה אימון כזה אני חוטף אחריו התקף לב. בעצם למה אחריו? כבר במהלכו אני חוטף התקף לב. 

היום אני כבר גמור אחרי הריצה. לא נשאר לי כוח להרים אפילו קילו אחד. אחרי הריצה בא לי רק לאכול ארוחת ערב ולהירדם מול הזבל שיש בטלוויזיה. 

אני גם לא מבין את כל אלה שמתחילים לרוץ מרתון בגיל 40. עכשיו נזכרתם? כשאתם כבר עם רגל אחת בקבר? אני מבין שזה מעין סימפטום של משבר גיל 40 (אולי אלה שרצים מרתון מנסים לברוח ממלאך המוות, לא יודע..) בכל אופן לי אין וגם לא תהיה לי בעתיד שום כוונה לרוץ מרתון. לפי דעתי המרתוניסטים בני ה40 מעמיסים על הגוף שלהם יותר מדיי, במיוחד עכשיו כשאתם כבר לא בני 20, לכו תדעו איזה השפעות ארוכות טווח יש לריצה? במיוחד שאנחנו לא הולכים ונעשים צעירים..  

אבל בסדר, שכל אחד יעשה מה שטוב לו. 

לפעמים אני מסתכל בפייסבוק על פרופילים של אנשים שכבר הלכו לעולמם.

תוך כדיי שיטוט בפרופילים שלהם אני נתקל  באפשרות  "הגשת עזרה ל: .." (האפשרות לעזור לאנשים שהפרופיל שלהם נפרץ או יש סיכון שינסו להתאבד)

..ואני לא יודע אם לצחוק או לבכות. 

שאלוהים יעזור לי, להם ולפייסבוק.

הייתי היום אצל השיננית ברמת גן. אני חושב שזה הכי קרוב לתל אביב שהגעתי בשנה האחרונה. 

היא נותנת השירות האחרונה שנותרה לי  מתקופת הילדות, היחידה שאני עדיין משתמש בשירותיה. 

כל שאר נותני השירותים שצרכתי  בתקופת הילדות כבר מתו או יצאו לפנסיה. 

במשך חיי נסעתי בעיקר על שני כבישים- כביש מס' 1 לתל אביב ובכביש 6 לעבודה. 

בכביש מס' 1 נסעתי הרבה כשהייתי צעיר. נסעתי בו לים, לטיילת, לפאבים, למסיבות ,לזיונים, לסשנים. 

כביש מס' 1 הוא כביש לגן עדן. 

כמה אהבתי לבלות בתל אביב. היא תמיד נראתה לי צעירה, תוססת, מלאה בצעירים מלאי חיים  וחלומות. צעירים עם מכנסיים קצרים וכפכפים. חבר'ה ממש כמוני, הרי גם אני הייתי פעם צעיר מלא בשאיפות וחלומות. צעיר עם כפכפים, ג'ל בשיער ומכנסיים קצרים. 

הייתי שוכב על שפת הים בבוקר, יושב בבתי הקפה בצהריים  ובלילה רוקד במועדונים הכי חמים בעיר. 

אהבתי גם לטייל ברחבי העיר- ברוטשילד, בדיזינגוף, בנווה צדק, בטיילת. היה כל כך כייף. הכל היה מושלם (אולי חוץ מהלחות)

בשנים האחרונות אני נוסע בעיקר בכביש שש. הכביש שמוביל אותי לעבודה. 

כביש שש הוא כביש אל הגיהנום.

אני נוסע בו אל העבודה האפורה והמשעממת שלי כל יום. העבודה שלי היא אנטיתזה לתל אביב הצעירה- היא עייפה, משעממת, מלאה באנשים מבוגרים ועייפים עם קרחת וכרס. אנשים מבוגרים עם מכנסיים מחויטים וחולצה מכופתרת, מנהלים שלא מפסיקים לצעוק  על העובדים שלהם ומשימות משעממות ורוטיניות שכמעט מרדימות אותי. 

הים, הטיילת, המועדונים, הפאבים, בתי הקפה והמסעדות- כל אלה הפכו לנחלת העבר. 

אני כל כך מתגעגע לימים שהיו לי חיים.

איזה מזל שעדיין יש לי את השיננית. 

נזכרתי לאחרונה בסבא שלי. הזיכרון הכי חזק שיש לי ממנו הוא של קשיש מזדקן נתמך בשני מקלות הליכה וכמעט שלא יוצא מן הבית. 

אם עכשיו אני מתלונן על הגיל בגיל 40, מה אני אגיד כשאהיה בן 80?

סבא שלי כל הזמן היה אומר לי שהזקנה זה דבר מגעיל. אני בתגובה תמיד הנהנתי בראשי, ואמרתי שאני מסכים אתו. אבל לא באמת הבנתי אותו. כשאתה בן 18 זה נראה לך כל כך רחוק, כאילו נותרו לך עוד מיליון שנים לחיות. אתה עוד לא מצליח לעכל כמה שהחיים קצרים. אתה לא מבין שבדיוק עוד 5 דקות גם אתה שם. 

הזקנה האמיתית, לא זאת שבני ה30 וה40 מתלוננים עליה. הזקנה המגעילה עם הקמטים, החיתולים, השיער הלבן והפיליפינית הצמודה.

הזקנה עם מכשירי השמיעה והירידה הקוגניטיבית. 

הזקנה עם השיניים התותבות והידיים הרועדות. 

כשאתה כבר לא מסוגל לצאת מהבית, כשכבר לא זוכרים פנים ושמות. 

הדבר הכי מפחיד זה שכל פעם יכולת אחרת שלך נעלמת. אתה לא מת בבת אחת- כל פעם חלק אחר שלך מתקלקל ויוצא מכלל פעולה.  יום אחד אתה כבר לא יכול לעבוד, ויום אחרי אתה כבר לא יכול לנהוג, ואז אתה כבר לא יכול לשמוע, ואז אתה מאבד את חוש הטעם ויורד במשקל.  ואז אתה מאבד את שיווי המשקל ואז אתה  כבר לא יוצא מהבית כי אתה מפחד ליפול- וזה לא עוזר לך כי בכל זאת אתה נופל ורק אם יש לך מזל אתה לא שובר משהו. 

ואתה יודע שמכאן ואילך זה רק למטה. אתה מתחיל לחשוב לעצמך כל מיני מחשבות מפחידות-

כמה זמן נשאר לי?

אני אהיה צלול בזמן הזה? 

כמה זמן הרגליים עוד יישאו אותי?

אתה הולך לישון בידיעה שבכלל לא בטוח שתתעורר למחרת. 

המחשבה הזאת מאוד מפחידה. המחשבה שאין לך שום ברירה. החיים הם מסע אל עבר הקבר, וזו העובדה הקיומית הכי חזקה שיש.

שום אדם לא הצליח להימלט מהגורל האכזר שנגזר על כולנו. 

סבא שלי נפטר בגיל 91 כשאני הייתי בן 18. זה אירוני שאני הגעתי לשיא כוחי הפיזי, בדיוק מתי שלו נותרו שאריות כוחותיו האחרונים.