לפני 5 שנים. 4 ביוני 2019 בשעה 3:36
6 בבוקר וזה נדמה כאילו רק אני והמיץ של הזבל של העולם ערים עכשיו בכלל.
קמתי משינה עלובה של שעתיים במרפסת
כואב לי כאילו חתכו אותי.
כאילו קטעו אותי באמצע, כאילו לא משנה מה אני אגיד וכמה כלום לא יעזור.
זה כמו זיהום בנהר, מכל מקום לכל מקום.
זה במילים שלי ובמעשים שלי ובלב שלי
איכשהו תמיד יש מקום רק להרס וכל מה שטוב מתפייד.
יש לי חורים בידיים ובאמת שכל דבר טוב מועד ליפול דרכם.
הייתי צריכה לדעת. הקול שלו נהיה קר.
ולא מגיעים לי הסברים ולא מגיע לי חיבוק. אני לא יכולה להבין. אני אף פעם לא אבין.
וזה מרגיש כל כך מוכר
להרגיש את החום הזה בלב ולא להצליח לזהות את הפנים
להרגיש את הפינה נדחקת אליי .
הלוואי שגם אני יכולתי ללכת ממני או לפוצץ את עצמי מכות. הלוואי שיכולתי לנתק לעצמי את הטלפון בפנים.
הלוואי שאני ארדם לכמה שעות.