לפני 5 שנים. 22 ביוני 2019 בשעה 5:51
לפעמים בבוקר אני מצליחה לעצור את פרץ הדמעות.
נרדמת מעילפון, מתעוררת בבהלה, שתיהן בדיעבד.
עכשיו אני נחנקת מהבוקר, כי באור ברור מה קרה, כשמאוחר מדי.
לא משתנה
זה אומר לי שמשהו בנינו קודר,
ואקורד בפסנתר,
כינורות עצובים
והיה, ונגמר
תתגברי.
הלוואי שזה לא היה הופך לחתיכה חסרה אלא לזיכרון, טוב או רע.
הלוואי שיכולתי לאהוב את האהבה הזו, אבל אי אפשר הפעם.
הלוואי שיכולתי לפחות לכאוב אותה.
הלוואי שיכולתי לקבל את כל הדברים שנוחתים על החיים שלי עכשיו ב8 בבוקר, אבל אין לי כח
מתאים.
המורבידיות דווקא לא הולמת אותי.
נמאס לי לשמוע שאני נראית עייפה וכמה רזיתי.
נמאס לי להבין את גודל הבעיה ואת מה שעשיתי.
נירוצהחיבוק
נמאס לי להכאיב ונמאס לי להיות מוכאבת במקום להיאהב ולהיות אוהבת.
כל הבחירות הלא נכונות.
מעניין מה אפשר לתקן ואם כן אז מאיפה להתחיל.
