ברגעי ייאוש תהומי נוסח תחילת שנות ה20 לחיי
אני חושבת לפעמים על הסוף, שנדמה לי כאורב מעבר לפינה.
יש לי איזו בעיה. בבפנים של הנפש. וכולם תמיד ידעו שזה או אני או היא.
בשנות הנעורים הייתה לי בעיטה פנימית כזו
ששרפה לי את הקרביים מרוב שרציתי לזיין אותה בתחת ולהוכיח לה ולכולם שאני יותר חזקה. ככה זה כשאתה מטומטם.
הבעיה הזאת הכריעה חברים שאהבתי. שאני עדיין אוהבת.
ואז אני חושבת, על עצמי, באופן אנוכי, ועל כמה קל יהיה להעלים הכל בשנייה. טוב לא בשנייה, בכמה רגעי סבל אבל אחר כך די.
ואז אני חושבת על עצמי, באופן אנוכי, ומהמקום הזה שעדיין משפריץ דם אני כועסת כל כך על איך שהם עזבו את העולם ולא נתנו לי לעזור.
ואז באופן קצת פחות אנוכי על איזה נזק אמיתי זה יכול לגרום לאנשים.
ואז באופן הכי הכי אנוכי שיש
לי לאט נכבית האש
ומה יהיה
כשיום אחד פשוט לא אהיה
ואפילו לא תדע?
וזו השפעה רעה של חנוך לוין ופנחס שדה,
או שזה הריאליזם הכל כך כל כך קר
שמכה בי באמת
כי אם היא תנצח למשל
מתישהו בין עכשיו למחר
כי אני ארגיש שאי אפשר
איך בכלל תדע?
או שסתם הבנתי לא נכון, וזה הקטע של
"פרידה"