עשיתי טעות.
הרבה זמן שלא הייתי בבית שלי, איפה שכל הדברים שלי נמצאים.
מזמן,
היית אצלי, בפעם האחרונה כשלי שלי על אמת.
ורבנו נורא וחזרת הבייתה בלי להשלים.
נשאר אצלי בטעות מג'יק(ללא מטען) ואיזה מקל כזה שמרביצים איתו שנשבר עליי.
מאז שוב לא הייתי בדירה, מטעמי אילוצים חרא של החיים, ונאלצו להעביר אותה בשבילי.
היו דברים חשובים שנשארו שם. זכרונות חשובים שנשארו שם.
אז הם נשארו על המיטה והרצפה יחד עם מוצץ אחד, קולר ורוד, וזוג אזיקים מושלמים ויפים וורודים עם לבבות שלא הספקנו להשתמש בהם אפילו פעם אחת.
ואז, כשהלכתי לבית של המשפחה, איפה שכל הדברים שלי נמצאים, עשיתי טעות.
חיפשתי בארון שקית, ומצאתי אחת שישר ידעתי מה היא מכילה.
זה אולי הדבר הכי מטומטם שעשיתי בחיים או שיכול להעציב בן אדם
אבל שמתי את המוצץ בפה לשנייה, והסתכלתי על הקולר והרגשתי עצובה.
זה היה רק להרגיש את זה עוד פעם אחת כי אין סיכוי שאני אהיה מסוגלת לעשות את זה עוד פעם עם מישהו אחר.
החלק הזה שלי די לויאלי. לא רוצה דאדי אחר אף פעם.
המקל השבור הזכיר לי את הכאב של הרגע בו נשבר, ואז דמיינתי את עצמי מקבלת כאפות בתחת כמו בן אדם מה שלא קרה כבר הרבה יותר מדי זמן, ועברה בי תחושה של פחד.
אני לא מרשה לעצמי לדמיין אותך בראש אז יש המון דברים שאסור לי לעשות, אז הייתי צריכה לדמיין פנים אחרות. ופחדתי כל כך מהמחשבה על להיות חשופה או קטנה או רק זונה מול מישהו אחר.
ואם זה ממש יכאב? ואם אני ממש ארצה להפסיק ולא אצליח להגיד? ומה אם אני סתם אחזור להיות בובה מנותקת?
באותה נשימה אני גם לא ממש יכולה להרשות לעצמי לאונן. איכשהו מתישהו בזמן שזה קורה אתה תתגנב לי למחשבות כי אם אני רוצה לגמור אני לרוב חושבת על שיט רע מאוד שנעשה לי ולדמיין מישהו אחר מפחיד אותי אז זה ייעצר בבכי כי אסור לחשוב את זה עליך יותר.
וראיתי את השקית הזאת וממש ממש רציתי לרדת על ארבע מולך
וממש ממש רציתי שלהכל יהיה שימוש כי קנית במיוחד
ובעיקר רציתי שלי יהיה שימוש.
שלך יהיה שימוש בי.
הקולר הזה ממש יפה
והמוצץ הזכיר ללשון שלי שנמאס לה על גבול הכואב לא להגיד דאדי
חבל שלא לקחת אותו איתך.
סליחה שכתבתי את זה, הייתי צריכה