שוב הבעתה בבוקר והבור בבטן שנפער
שוב ההבנה שמתנפלת עם שיניים וציפורניים ובלי רחמים
ואני מנסה, כל כך מנסה לצאת מהמיטה
אבל הדמעות שוטפות
ורצות לי בראש התמונות הכי מכאיבות בעולם
שלו
נוגע
ננגע
נאהב
ואני מסתכלת.
עם הלב הפתוח והנגוס והמבולגן שלי.
הקרביים בוערים
כמו סכין בבטן
שאני מסובבת ומסובבת בעצמי
לא מסוגלת
לא מצליחה
להפסיק, או לשאת את זה
הבטחתי שלא אכתוב יותר
אני רואה את המילים שחורות על מרקע לבן
והבור הולך ומתרחב ומעמיק
כל אחד חי את החיים שלו עכשיו
אבל אני נפרדת כל בוקר מחדש
איך אפשר שלא לקרוא?
ולא להדליק את הגוינט
שכיביתי לתקופה קצרה, אבל הפסקתי
נזכרתי מיד למה לא כדאי להמשיך להפסיק
באיזו קלות הכאב מתגבר עליי
ואין תחושה שפלה מזו.
הלך לי כל הצבע הכתום על הכאבים של אתמול בלילה.
חבל שנרשמתי לאתר הזה?
חבל שהכרנו?
הלוואי שיכולתי להתקשר אליו.
אני רק רוצה להפסיק לבכות
לפחות בקול רם כל כך
ואיך יהיה לו אכפת
איך יהיה לו זמן, בו יהיה לו זמן לשיהיה לו אכפת
שאני מתגעגעת לאבא?
ושזה באמת באמת כואב כמו בגיל חמש באמת
ואני לא מבינה איך הוא עוד מחזיק כשהידיים שלי רועדות
אני שונאת קניונים.
מרגיש כאילו עזבו אותי לבד כי שחררת לי את היד באמצע הקניון
והלכתי לאיבוד והכל גבוה וגדול וכולם יודעים לאן הם צריכים ללכת ומה לעשות
ואני לא.
