אני נוסעת במונית שזזה בקצב מינימלי במרכז העיר ומוחה את הדמעות מבעד למשקפי השמש כדי שהנהג לא ישים לב.
אני מרגישה כמו הצל של עצמי
לבשתי שחור
לא משנה איזה שק אני לובשת כל הגברים בהמות
ואני שונאת אתכם ואת המבטים הדוחים שננעצים בי עוד יותר כשאני מכוסה
כאילו אני לא שלי
כאילו לי אין בחירה
כמו שלא הייתה לי הרבה זמן
לא יכולתי לבחור לדעת את האמת
לא יכולתי לבחור לא לקחת חלק
כי לא נתנו לי הזדמנות
חשבתי שכשאצא החוצה ארגיש טוב יותר
יש לי שלולית דמעות על השמלה
אגיד שנשפכו מים
הלוואי שהייתי יכולה להרגיש פחות
ולאכול יותר
שיהיה לי כח להחזיר לכולם,
כי באמת שנמאס לי מהמבטים האלו.
עדיין נוסעת, מספר לא מבוטל של דקות לאחר תחילת הכתיבה
האנשים עדיין הולכים, המכוניות עדיין נוסעות,
השמש עדיין זורחת, אני עדיין מתגעגעת
ובעיקר עצובה.
רציתי לספר כל כך הרבה דברים.
אין זמן, ככה נראים האנשים
ככה אומרים
וגם אתה
לי נדמה שאין דבר בעולם הזה פרט לזמן
והרבה יותר מדי ממנו.