פעם, ממש חודשיים או פחות אחרי שהתחלנו לצאת, ביקשת תמונה של מפרק כף היד שלי.
אני הייתי בטוחה שאתה רוצה להסתכל אם פגעתי בעצמי או משהו. שלחתי, וכמה ימים אחר כך קיבלתי כמה צמידים. חמישה ליתר דיוק, שאתה הכנת בידיים שלך במיוחד לי.
ואת האמת, ידעתי שתביא לי כשעשית את זה כי בכל זאת.
על אחד מהם היה כוכב, והוא נפל ואני כל הזמן התבכיינתי שתתקן לי. לא רציתי שיקרה בדיוק מה שקרה עכשיו,
שהצמיד הרוס ואין למי לקחת לתקן
ידעתי.
באמת חשבתי שזה לא עניין רגיל כמו שאמרת
ושבדרך כלל אתה לא עושה את זה
ואם יכולתי לדבר עם עצמי בת ה20 הייתי מלטפת לה את הראש ומסבירה לה בצרחות למה ועד כמה היא מטומטמת.
לא הייתי מאמינה שאני מיוחדת.
הייתי יודעת שזה מפעל. שכולן מקבלות את אותו הדבר. הבטחת לי שזה מיוחד בשבילי.
אני מרגישה כמו אחרי אונס, וסלחו לי על המילה אבל אני בוחרת להשתמש בה.
לעוסה ומשומשת ומחוללת ונגעלת מעצמי ומהגוף שלי ומהלב שלי ולא מבינה איך נתתי למישהו לעשות לי את זה
פיזית ונפשית
וכואב, ואני מפחדת ומרגישה אשמה
איך נתתי למישהו לשקר לי ככה
איך קניתי בחייאת אמא שלי
ולמה אני לא יכולה להפסיק לענוד את הצמידים
זה כמו אזיק אהבה בשבילך כנראה
ואני רק אוהבת, ומתרוקנת ונשאר בי אוויר בקושי
הם גם ככה כבר ככ גדולים עליי שעוד שניה הם ייפלו לבד
אבל עד שהתרגלתי אליהם.
אני לא מסוגלת שגבר יניח עליי ידיים.
אני לא מסוגלת לחשוב על מיניות.
זה מה שהייתי כנראה
ומה הטעם בלהיות כוסית אם רק משתמשים בך
גם כשאת כבר מסכימה לאהוב
אחרי מסכת שכנועים ארוכה?
אני אהיה רבנית.
או שלא כמו בכמורה מותר להם לעשות סקס?
אני לא רוצה לזכור שאני יצור מיני בכלל
אני רוצה שהציצים יעלמו לגמרי
ושכולם יעזבו אותי ויפסיקו להסתכל עליי
ואם עוד פעם אחת מישהו יגיד לי כמה אני יפה
או איך אני בוכה עליו כשאני כזאת יפה
אני פשוט אירק להם בפנים.
איך???? כי אין שום קשר בין איך שהפרצוף והגוף שלי נראים לבפנוכו
הגוף הגשמי שלי אולי עונה על חוקי האסתטיקה בראי המאה ב21
אבל הנשמה שחורה עכשיו
כי לפני רגע הכל היה כל כך ורוד
ואם יש לכם קטנה, תדמיינו פשוט להשאיר אותה לבד בחדר מלא זכוכית מנופצת אחרי שריפדתם את הרצפה חודשים ארוכים כדי שכשתלמד ללכת לא תיפול.
או שאל תדמיינו. זה בטח לא נעים.
