מעולם לא הייתי עצובה ככ לגלות ששני אנשים הלכו יחד להופעה של ליאור שליין.
בכלל לא ידעתי שליאור שליין עדיין קיים. אני לא בטוחה בכלל אם הוא קומיקאי או מוזיקאי או מה
אבל העניין הוא שעוד פעם נפלתי
ויש לי כל מיני סוגים של נפילות
יש ליפול לתוך זה ולהתרסק ביחד
ויש אותי, טובעת לבד. זה קטע מצחיק שיש לי.
לרצות מישהו ברמה שאני כבר לא מצליחה לדבר
לדמיין שהוא לא רואה אותי
בזמן שהוא מת לזיין אותי
להרגיש שלא אכפת לו בזמן שכל הזמן שלו מושקע בי
ואז אני משתבללת בעצמי עם הסרט של עצמי
ומטביעה את הספינה בכח
כי אני בורחת כשדברים טובים
ואני ממש מפחדת לרדוף.
תמיד אני יותר מדי, אני יותר מדי גם בשביל אמא שלי ואמא בכלל אמורה להגיד לך שאתה מושלם ולא את האמת.
אני מפחדת להציע את עצמי כשהיד שלי חתוכה ומדממת, והיא תמיד תהיה.
אני תמיד אהיה הסערה שאני, ואני משתדלת כבר לא להשאיר הרס.
שוב פעם לא ראיתי.
שוב זלזלתי בעצמי כל כך שהייתי בטוחה שזה סתם בשבילך ופחדתי
ופעלתי בהתאם לפחד, ואיבדתי.
סליחה שאני לא מאמינה שאפשר לאהוב אותי.
לא בקטע של שנאה עצמית, זו פשוט מחשבה שדופקת לי את כל הקשרים בחיים. רומנטיים ולא.
המחשבה שאני צעצוע שאנשים נגנבים ממנו עד שנגמרים לי הטריקים והם משתעממים או מתחרפנים
תלוי מי הם במקור
ואני בכלל לא צריכה אף אחד.
אני רק צריכה את כולם, ועוד קצת.
אני רק צריכה קהל של 300 איש כדי שביחד הם יצליחו לשאת אותי
אבל אני רוצה שבן אדם אחד יצליח.
לא משנה מי.
חבר, בן משפחה, פסיכיאטר, הפסיכולוג שלי שהחליט להרים ידיים ולזיין לי את החיים, אני.
מישהו. שמישהו אחד יצליח להתמוד עם כל כולי.
אני לא באה בשלם, אני בחתיכות
יש לי הרבה פרצופים
ולפעמים אני מתייחסת לאנשים שאני אוהבת כמו תכשיטים
ושוכחת שהם נחנקים שם בקופסה כשאני לא עונדת אותם
ושזה לא בסדר למדוד ולהחזיר.
ואני חושבת שיהיה בסדר, כי זמנים אצלי עוברים אחרת
וכל כך הייתי רוצה לתת לך להרגיש הכי טוב בעולם.
כל כך הייתי רוצה שהמישהי שתהיה איתך לא תכשל בלראות איזה גאון יש לה בידיים
וכמה העיניים שלך מיוחדות
ואיזו הזדמנות נפלאה הייתה לי להתבונן בעולם לרגע מתוכן. ולהתבונן לתוכן. עיניים ירוקות זה הכי יפה.
פעם הראית לי ציור
שתיאר את הרגש שלי עכשיו
ומצחיק אותי לחשוב שהרי אתה לא יודע שככה אני מרגישה
עכשיו כשאתה בהופעה של ליאור שליין
עם איזו ידידה שאני לא יודעת מי היא
ומאז שהכרנו לפני שנים לסירוגין הדבר שאני הכי רוצה תמיד זה לראות אותך. ומאז ששכבנו עבר שבוע וחצי
פשוט הלכת
אבל זה לא שאני עשיתי יותר מדי.
אני תמיד תמיד שותקת, כשיש לי מה להגיד.
אבל איך אפשר בכלל להגיד
שלום ילד
לא לפחד
גם אני מפחדת
בוא
לא יודעת איך זה ייגמר
אבל אני רוצה אותך ליד
כשאני אוהבת האינסטינקט הוא להרחיק, כדי לשמור
על הצד השני
מהבלגאן שאני?
ואתה לא אחד שצריך רחמים ממני
כמה חזק שלא אנשך
אתה לא אחד שיכול ליפול לסופה שלי
אני מכירה אותם היטב.
הם הרבה יותר יצריים. הם הארכיטיפ של האהבה האופטימלית בעיניי. כאלה שהייתי הולכת אחריהם עד בית עלמין ירקון.
הבעיה היא שזו אני
אני זו שעושה את זה
וגם הוא, אני.
וככה הוא עושה את זה.
מה עושים?
אני רוצה להכנס ולחפור ולגעת ואולי לייצר צלקות חדשות ואולי ללטף לו את אלה שיש
תמיד אני רוצה שילטפו אותי
הוא מעורר בי רגש מיוחד
אני רוצה בכלל להסתכל עליו
אז אני שומעת שירים שלו
חלקם עליי
חלקם לא
משתדלת להעמיק באלו שלא
כדי שיכאב עוד טיפה
שהוא במרחק נגיעה
והידיים שלי קשורות
