היום, עכשיו למעשה, לראשונה בחיים שלי אמרתי משהו שממש ישב לי על הלב ופחדתי להגיד ובמקום להיות תקועה במקום הנוח שלי ולהשאר מגניבה חשפתי קצת.
זה אמנם לא היה יותר מדי
זה בסך הכל היה הסבר
לאדם קרוב
על למה לא הצלחתי לבקש ממנו דברים מקצועיים
ועניתי
שזה כי זה דרש ממני ממש לרדוף אחריו
ובדיוק שכבנו
והוא לא היה חבר שלי יותר פתאום
אז לא רציתי להציק.
ממש לא בנוסח הזה, אבל זו הייתה המשמעות..
וחשפתי פה חתיכת חתיכה מעצמי
מולו.
זה היה בנונשלנטיות
כי אנחנו מלך ומלכת הנוירוזה שמכסים בפאסון של אני מגניב כן יש לי את כל הקעקועים והעגילים והשריונים הפיזיים והרגשיים שתוכלו לבקש.
לי לא אכפת.
אני לא אחת/ד שאכפת לה/ו
זה הוויב אצלינו בחיים. למדתי לשתוק, כי יש סטיגמה כזו על נשים שאנחנו כל הזמן מדברות על רגשות. וכשבנות מביעות את הרגש העלוב שלהם למול גבר שממש לא אכפת לו מהרגש הזה והדבר האחרון שמעניין אותו זה לשמוע, יש לי מלא קרינג' בכל הגוף.
אבל החלטתי שבטוח אכפת לו ממני, כי אני יודעת שתפיסת המציאות שלי מעוותת אבל אם מסתכלים על העובדות הפרקטיות אז הוא ביקש שאני אגיד אם משהו מפריע. אז אמרתי.
בחיים לא אמרתי
היי בן אדםםםם
נכון שאני גם בן אדם ויש לי רגשות בלי קשר להיותי נקבה/ בעלת הפרעת אישיות גבוליתית קלאסיתית???? אז זהו, הבן אדם שבי נפגע
בקטע הכי נורמלי
זה לא כי אני סטיגמה
זה לא כי אני לייבל
זה כי אני קיימת.
אני חוזרת לעצמי.
שכחתי בכלל שזו אפשרות לשים את הצרכים שלך לפני הצרכים של אחרים, או שיש לי צרכים אנושיים נורמטיביים
כמו לאכול
לישון
לספוג אהבה
שיקשיבו לי.
לי, אני.
לא ליצירות שלי שלדעתי יעניינו את המאזין.
אי אפשר רק להוציא בלי להכניס.
אף אחד לא גבר מספיק. גם לא אני.
אחרי המון זמן של סחיות נשברתי
הסערה הייתה כל כך חזקה ונמשכה כל כך הרבה זמן
ואז הורדתי את הכדורים עם אלכוהול שהורדתי עם גוינט
והיה לי אומץ
והיה לי שקט
ואני גם אוכל משהו
ובכלל לא אכפת לי שהוא לא יענה
ומחר נתראה ויהיה מה שיהיה
כי הורדתי אבן מהלב
שיזדיינו כולם. אני לא מגניבה. אני לא אדישה. אני רק רגשות.