האושר והאבסורד הם שני בנים של אדמה אחת

In-to-me-you-see

פעם מישהו אמר לי שמשם הגיעה המילה. לא יודעת עד כמה זה נכון אבל, מהותית- זה מדויק. 

זו מילה, או מצב נפשי שהרבה פעמים נוטים להתבלבל בו. 

זה לא קרבה.
זה לא משיכה.
זה אפילו לא ידידות או חיבה (על אף שהן בהחלט יכולות לסייע).

זו היכולת לראות, אפילו לא - את האחר - אלא ממש אל תוכו.
זו חוויה אינטימית.
ובשביל שזה יקרה צריך להתכוון.
אני צריכה לאפשר לך.
ואתה צריך לכוון לשם. בעדנה. אל בין הסדקים. ואת צריכה להבטיח שלא להשתמש בהם כנגדי.
ליצור מרחב בטוח. 
לרובנו כל כך צפוף בבפנוכו גם ככה. המראות הפנימיות שלנו יוצרות לנו מבוך עוועים כעור.

ואם דרך הסדק מסתננת קרן אור דקיקה שמאירה במבט אוהב את הנמצא...

המבט אפילו לא חייב לאהוב כפקרטיקה פרטיקולרית, המכוונת לאדם הספציפי הזה שמולי (זה כמובן אושר מסוג אחר). אבל די אפילו שיהיה מבט אוהב- כעמדה עקרונית, בשביל להכניס מידה של תיקון. וזה עושה מקום.
זו חוויה אינטימית.
ומאשרת. וזה אושר.

שנולד בכאב.

כמו כל אושר טוב. שצומח ממשבר (שבלשוננו העתיקה סימן את מקום מושבה של היולדת. את הפתיחה, ואפילו הקרע, החרך שנוצר שמאפשר בזמנו חיים חדשים). כאב וחיות שזורים. 

 
וזה צורך. אחושרמוטה.

משבר

אינטימיות VS פנטזיה

אז מה ההבדל בין רקימת אינטימיות לבין רקימת פנטזיה? מה מערכת היחסים ביניהן?
ניתן לטעון ולומר שנדרשת אינטימיות בשביל לחשוף את הפנטזיות שלנו, במיוחד כאלו שנחשבות כערות ואסורות, או לא רצויות (ויש מי שיאמר. או הו, כמה הוא יאמר זאת). 

האמת?

שטויות. הטעיית הציבור וזריית חול. ריגוש זול. 

ריגושים קל למצוא, בשביל זה יש נטפליקס. בשביל חוויה רגשית עמוקה צריך באמת להתמסר, לבנות קשר ולהיות מוכן להיפגע, להיחשף, לאפשר נראות, אינטימיות. 

הפנטזיה היא מין תכליתני. כזה שיש לו התחלה אמצע וסוף. היא איננה ספונטנית, כמו המשחק. שגם לו יש דינמיקה משלו, עם התחלה אמצע וסוף. אבל הוא אינו ידוע מראש. הוא נחווה, נוצר. הוא אינו נחשב מראש. הוא אותנטי ומדויק לקיום שלו בזמן שהוא קיים. וברגע שהוא חדל. 
ואותי דווקא מעניינת הדרך. עליה אנחנו לא מפנטזים לרוב. כי באמת קשה מאוד, אפילו לא ניתן, לפנטז על דבר שאינו. אינו קיים עדיין. עלינו עוד ליצור אותו. וזה מרגש! אותי.

בשביל ללכת יחד בדרך צריך ליצור אותה. ובשביל זה צריך אינטימיות.
במקום בו הפנטזיה שולטת לי אין מקום. למי שאני. זה מחניק אותי. 

הפנטזיה הבלתי מושגת הזו? זו התמכרות. 

היא ריגושית. והיא מרוקנת את החיים. 

ובעיני- היא עלובה, ועצובה, ומשעממת. חד מימדית. ואין בה אינטימיות (אפילו לא מבט פנימה, אל עצמך). רק תלות. 

החדשות הטובות הן שזה שריר. אפשר להתאמן. לרציניים שבכם אפשר אפילו להירשם לחד"כ, תכנית אימון ייעודית.
החדשות הרעות? שזה גם מתנוון. וזה דורש. זה לא נעים, בכלל. וזה מפחיד. 

צריך אומץ.

אפשר לפנטז יחד? האם זו חוויה איטימית?
ניתן. 

זו אינטראקציה הדדית יותר, הולכת רצוא ושוב. לא כמשחק מובנה מראש שאתה יצרת.

אתה אפילו עלול להשתנות, לגלות, להתגלות. יכולים לקרות לך דברים שלא צפית. אתה לא שולט. אתה מאפשר. ומתאפשר. 

ובלי זה- אין לי עניין. או צורך.