זה ש: כמה כיף לנו לקשקש יחד, לא?
ואיזה כיף זה כשאנחנו חולקות ומשתפות בינינו (כן, גם צעצועים).
ושאפשר לנהל שיח ביחד, לפרגן, להפיץ אהבה, לא להתבייש- דווקא אם, וכשנוגעים בפצעים.
ושהחיוכים לא יטעו אתכם, בהחלט מדובר פה בפצעים. ויש עוד רבים שטרם נפתחו.
אז תודה.
כיף לשחק איתכם! (ואני לא מדברת על מגדר אחד, דווקא).
(טוב, אני קצת כן 😉 )
ו... אני מקווה שגם בעוד 20 שנה אוכל לפרסם סדרה כזו.
לא כי אני בונה על זה שבהכרח עוד יהיו טאבואים כאלה למחות נגדם, אלא כי אני מקווה שעד אז אצבור עוד מדלדלים, וקמטים ושיערות אפורות- ושגם אותם יהיה לי את העוז לחשוב שהם יפים ושהם ראויים לחשיפה.
ודבר אחרון, שאני דפנטלי לוקחת איתי מהשבוע, ושאני לא משחררת- תודה לכל האהובים שחשבו איתי, ויעצו לי, ונתנו לי מה שהייתי צריכה, תמונות, גב, אהבה- וכולל גם, אבל לא מוגבל ל- לאכול להם את הראס בכפית. יש כמה מכם, ואתם יודעים מי אתם. אהבות שלי בלב 😘
אתם טעימים לי 😋
(יצא קצת נאום לאוסקר, אבל חיוני מאוד).
