הוא זרק עלי את הטלפון.
לא ממש עלי, לעברי. לכיווני.
הקירות הדקים והמצופי פוסטרים של הקרווילה היו גמישים למדי, ככה שהטלפון פגע בקיר ונחת ברצפה לידי.
ההשלכה, או ההטחה היתה כ"כ חדה, אני זוכרת שהבנתי רק בדיעבד מה שקרה שם.
(א) נשים יכולות להיות סתומות לפעמים.
יצאתי בזול כמובן. חברה אחרת חטפה אלבום תמונות ישר לתוך האף. דם, ואף שבור. אחרות חטפו מכות אחרות. אחרים- אף יותר מזה.
לרוב לא אלימות גרידא. כמעט תמיד לא לגמרי תקין. תמיד על גבול השפוי.
התשוקה שם היתה מאוד חשופה
מאוד נוכחת, בוערת.
כנה וברורה.
חקרנית, אמיצה. משותפת.
תענוג.
לזה אני מאוד מתגעגעת.
לא יודעת אם זו הראשוניות, או....
מעניין אם אי פעם.
הוא אבד בכרונוטיפ הזה של יהודי-ישראלי-בברלין.
קפל זמן-חלל כזה שאני לא חושבת שיש דרך לצאת ממנו ממש. אוסטרו-הונגרי.
תמיד היה אימפריאליסט למחצה. מלך. צייד. נמרוד.
עם כל השיגעון וחוסר הביטחון שבאים עם זה.
הוא כבש אותי. בכל מובן.
3 פעמים ניסה. 3 פעמים סורב.
היו לי הרבה אידיאלים אז. הרבה השגות על העולם.
אני לא חושבת שנשחקתי מאז, להיפך. אני חושבת שהתקרקעתי. התרחבתי. אבל זו סטייה למקום אחר.
בפעם הרביעית הוא ידע לא לבקש. הבין שהבחרות שלי כנראה צעירה מדי בשביל זה. הוא עבר ישר לנשיקה. עמוקה, כנה, ממיסה.
בזה כבר לא יכולתי לעמוד.
לפעמים המילים משמשות אותנו ככסות. מזה כן (קצת) התבגרתי.
זה לא היה קשר מתעלל.
זה גם לא היה קשר בריא.
הוא היה מאוד כולי.
הפרידה היתה מזעזעת. עד אמות הסיפים. לא היה עלה או שורש בי שלא רעד , שרף, דאב עד העצם.
זו היתה הצלה.
