האושר והאבסורד הם שני בנים של אדמה אחת

1.
שמש חמימה בחוץ.
מאירה על פני, מקרינה אור וחום רך, נעים, מרגיע. חודרת קמעה מבעד לצמרות ולעלים הסבוכים שמעלינו.
הם מסוככים עלינו ממנה, שלא תשרוף, ואנחנו כלואים בעולם ירוק-צהוב-חום, חמים-צונן, צמחים, שמש, שמים, אדמה, ריח של מים, לחות ורעננות באוויר.
הר מירון. יום אביב קריר.

אני מתמסרת לקרני השמש על לחי ימין, חשה אותך מאחורי, השקט הרועם מסביב מהדהד את נשימותיך ומעצים-מקרב אותם לגופי.
הבריזה הפתאומית מאזנת את חום השמש ומחווירה לי פתאום כמה כל זה מגביר מרגע לרגע את הלחות שנבנית בין רגלי.
הקרבה-מרחק שלך.
אני עולה צעד צעד במעלה השביל, מודעת לנוכחות שלך מאחורי, כל אחד מאיתנו בדיוק במקום שלו, בו הוא צריך להיות.

למרות שאתה גבוה מאוד, אני ראשונה, לפניך במעלה השביל הצר והתלול, כך אני מתנשאת מעליך. מדמיינת איך אתה חווה את התחת שלי מול עיניך. 

בבת אחת אני נעצרת ומסתובבת במקום. אתה מופתע, הגוף שלך נבלם באחת, שומר על המרחק שהגדרתי בינינו, אבל העיניים שלך- נעוצות בי חזק. קרובות ומקרבות.
החלל ביננו נוכח ומוחשי כמעט כמו הסלע שאני נשענת עליו.

2.
אתה ישוב על סלע. קריר, טחוב, רך.
אני שרועה על ברכיך.
הרטיבות החמימה בתחתוני אל מול הרטיבות הקרירה של האדמה.
לחי שמאל שלי מתחממת ומאדימה עם כל ספנק שאתה מנחית על עכוזי.
ריח הגשם שעבר באויר. ריח החרמנות שנבנית אצלנו עולה מכיוון האדמה.

3.
אין לזה סוף.
גם לא יהיה.
זה גם יכול לנחם.
הידיעה שזה לא ישנה ולא יחזור.
רק המתח ישאר.
האוויר בינינו ישאר אוורירי.
כי ככה החלטתי.

תקופה של הרבה התחלות. אבל בלי סופים.
האם הן באמת התחלות? או רק אפיזודות חולפות?