האושר והאבסורד הם שני בנים של אדמה אחת

אדמורי, אהובי נפשי:

מכתבים לידיד גרמני / אלבר קאמי

אגרת 4

"האדם הוא בן תמותה, קרוב לודאי,

אבל הבה נמות מתוך מחאה,

ואם נכון לנו האין,

אל נעמיד פנים שמן הצדק הוא !"

"אוברמן", מכתב 90

(אטיין פיבר דה סנאנקור, 1770-1846)

יום תבוסתכם קרב ובא.  כותב אני אליך מעיר מפורסמת בעולם המתכננת נגדכם יום מחרת של חופש.  יודעת היא כי לא קל הדבר, וכי תאלץ קודם לכן לעבור ליל עלטה אפל יותר אפילו מזה שהחל לפני ארבע שנים, עם בואכם.  כותב אני אליך מעיר שנשלל ממנה הכל, ללא אור וללא אש, מורעבת, אבל למרות זאת קומתה לא שחה. לא רחוק היום בו דבר מה יפיח בה רוח חיים, שעדין אינכם יודעים מהו.  אם יתמזל מזלנו נעמוד אז זה מול זה. נוכל אז להילחם מתוך ידיעת הסיבה : דעתי ברורה לגבי מניעיך, ואתה מיטיב לשער את מניעיי.

לילות יולי אלה קלילים וכבדים בעת ובעונה אחת.  קלילים על שפת הסינה ובעצים, כבדים בליבם של אלה המצפים לשחר היחיד שמעתה ואילך הם נכספים לו.  אני ממתין וחושב עליך : עוד דבר אחד נותר לי לומר לך, שיהיה גם האחרון. מבקש אני לומר לך כיצד ייתכן שבעבר היינו כה דומים ואילו היום אנו אויבים, כיצד יכולתי לעמוד לצדך ומדוע כיום  נגמר הכל ביננו.

במשך זמן רב האמנו שנינו, שלעולם הזה אין תכלית עליונה ושהיינו מתוסכלים.  במידה מסויימת אני עדיין חושב כך. אולם הגעתי למסקנות אחרות מאלה שהצבעת עליהן בזמנו ושמזה שנים כה רבות אתם מנסים להחדיר להיסטוריה.  כיום סבור אני, שאילו הייתי באמת ובתמים מזדהה עם מה שהאמנתם בו חייב הייתי להצדיק את מה שהנכם עושים. וחמור הדבר בעיני כל כך, שחייב אני לעצור כאן, בלב ליל קיץ זה הטומן בחובו הבטחות עבורנו ואיומים עבורכם.

מעולם לא האמנתי במשמעותו של העולם הזה, ולפיכם הסקתם שהכל שקול במידה שווה, וכי ניתן להגדיר את הטוב ואת הרע לפי ראות עיניו של כל אחד ואחד.  אתם שיערתם, כי בהיעדר מוסר אנושי או אלוהי כלשהו הערכים היחידים הם אלה השולטים בעולם בעלי החיים, דהיינו האלימות והערמה. מכאן הסקתם איפוא שהאדם הוא אין ואפס ושניתן להמית את נשמתו, כי באירוע ההיסטורי חסר המשמעות ביותר תפקידו של היחיד אינו יכול להיות אחר מלבד חווית הכוח, וכי אמת המוסר שלו היא תכליתיותם של הכיבושים.  למען האמת, אני, שסבור הייתי כי דעתי כדעתך, לא מצאתי כמעט טענות לטעון נגדך, מלבד נטייתי העזה לצדק, שבסופו של דבר נראתה לי אף היא בלתי הגיונית בדומה לתשוקה המתעוררת לפתע פתאום.

איפה היה ההבדל ? בכך שאתם שקעתם על נקלה בייאוש, ואילו אני מעולם לא הסכמתי לשקוע בו.  בעובדה שאתם קיבלתם את אי הצדק של מצבנו במידה כזו, שדי היה בו להניעכם להוסיף עליו, ואילו אני סברתי להיפך, ששומה על האדם להעצים את הצדק כדי להיאבק נגד אי הצדק הנצחי, ליצור אושר כדי למחות נגד עולם הרוע.  משום שהפכתם את ייאושכם לשיכרון משום שהשתחררתם מייאוש זה כאשר הצבתם אותו כעיקרון, הסכמתם להרוס את יצירות האדם וללחום נגדו כדי לכלות את מצוקתו הבסיסית. ואילו אני שמיאנתי לתת דריסת רגל לייאוש הזה ולעולם המייוסר הזה, כל מה שביקשתי הוא שבני האדם ישובו וימצאו את אחוות האדם כדי לפתוח במאבק נגד גורלם המקומם.

הנה כי רואה אתה, מעיקרון אחד הפקנו לקחים שונים.  וזאת משום שבמהלך הדרך איבדתם את צלילות דעתכם והעדפתם מטעמי נוחיות (אתה היית אומר מטעמי אדישות) שמישהו אחר יחשוב במקומכם ובמקום מיליוני גרמנים.  כיוון שעייפתם ממאבקכם נגד השמיים, מצאתם מרגוע בהרפתקה מתישה זו, שתפקידכם בה הוא להטיל מום בנשמות ולהשחית את האדמה. בסיכומו של דבר, אתם בחרתם באי צדק והצבתם את עצמכן לצד האלים.  הגיונכם אינו אלא מראית עין.

אני, לעומתכם, בחרתי בצדק כדי להישאר נאמן לאדמה עדין סבור אני שלעולם הזה אין משמעות עליונה.  אבל ברי לי כי למשהו בעולם הזה יש משמעות, וזה האדם, משום שהוא היצור היחיד התובע שתהיה לו משמעות.  בעולם הזה קיימת לפחות האמת של האדם, ותפקידנו לספק לו טיעונים משלו נגד הגורל עצמו. אין לו טיעונים אחרים מלבד האדם, והוא זה שיש להצילו אם מבקשים להציל את הרעיון שמגבשים על החיים.  חיוכך וזלזולך יאמרו לי : מה פירוש הדבר להציל את האדם ? אבל אני קורא אליך בכל כוחי ומאודי. אין פירוש הדבר להטיל בו מום, כי אם לאפשר לו לעשות צדק, צדק שרק הוא עצמו יכול להגותו.

הנה כי כן, בשל הדברים האלו אנו במאבק.  בשל כך נאלצנו תחילה ללכת בעקבותיכם בדרך שלא רצינו ללכת בה ושבסופה ציפתה לנו התבוסה, משום שייאושכם הוליד את כוחכם.  מרגע היותו לבדו, צרוף, בטוח בעצמו, אכזר בתוצאותיו, אוצר הייאוש בחובו עוצמה חסרת חמלה. זה הדבר שהכריע אותנו כאשר פסחנו על שני הסעיפים וכאשר עינינו היו נשואות עדיין לעבר דימויים מאושרים.  סבורים היינו כי האושר הוא הכיבוש הגדול מכולם, הכיבוש המוחה נגד הגורל שנכפה עלינו. גם בתבוסתנו געגועים אלה לא הרפו מאיתנו. אבל אתם עשיתם מה שנדרשתם לעשות, ואנחנו נכנסנו לדפי ההיסטוריה. מזה חמש שנים שוב לא יכולנו להנות מציוץ הציפורים עם רדת צינת הערב.  על כורחנו נאלצנו להתייאש. היינו מנותקים מן העולם, משום שלכל רגע של העולם חבר המון רב של תמונות אנוש גוועות. מזה חמש שנים שוב אין על האדמה הזאת בוקר ללא עינויים, ערב ללא בתי כלא, צהרים ללא מעשי טבח. כן, חייבים היינו ללכת בעקבותיכם. אולם משימתנו הקשה היתה ללכת בעקבותיכם במלחמה בלי לשכוח את האושר.  ומבעד לזעקות ולאלימות ניסינו לשמור בליבנו את הזיכרון של ים מרהיב, של גבעה בלתי נשכחת, חיוך על פנים יקרות. היה זה לפיכך הטוב שבכלי נשקנו, שלעולם לא נרפה ממנו. משום שביום בו נאבד אותו נהיה מתים כמוכם.

פשוט יודעים אנו היום, שלחישולם של כלי האושר דרושים זמן רב ונהרות של דם.

חייבים היינו לחדור לתוך הלך רוחכם, לקבל על עצמנו להידמות במקצת אליכם.  אתם בחרתם בגבורה חסרת תכלית, משום שזהו הערך היחיד הנותר בעולם שאיבד את משמעותו.  וכיוון שבחרתם בו לעצמכם, בחרתם בו לעולם כולו ולנו בתוכו. חייבים היינו לחקות אתכם כדי לשרוד.  ואז התחוור לנו שעליונותנו עליכם היתה הדרך שלנו, היתה תכלית. עתה, כשהדברים עומדים לבוא אל קצם, יכולים אנו לומר לכם את אשר למדנו : הגבורה דבר של מה בכך היא, האושר קשה ממנה.

עתה, שהכל נהיר לך מן הסתם, אתה יודע שאנו אויבים.  אתה הוא האיש מגלם את אי הצדק, ואין דבר בעולם שמתעב אני יותר.  אבד מה שבעבר לא היה אלא תשוקה, עכשיו ידועות לי סיבותיו. אני נלחם בכם משם שהגיונכם נפשע כלבכם ובאימה שזריתם במשך ארבע שנים, להגיונכם אותו חלק כמו זה שיצרתם.  לפיכך גזר הדין שאני גוזר עליכם יהיה סופי, וכבר חשובים אתם בעיני כמתים. יחד עם זאת, באותה שעה עצמה שאשפוט את התנהגותכם הנפשעת אזכור, שאתם ואנחנו יחד עם אירופה כולה שרויים  באותה הטרגדיה של התבונה. ועל כורחכם אמשיך לכנותכם בני אדם. כדי להמשיך ולדבוק במה שאנו מאמינים בו נאלצים אנו לכבד בכם את מה שאינכם מכבדים אצל זולתכם. במשך זמן רב נהניתם מיתרון זה משום שהורגים אתם ביתר קלות מאיתנו.  ועד קץ הימים יהיה זה יתרונם של אלה הדומים לכם. אבל עד קץ הימים ניאלץ אנו, שאיננו דומים לכם, להעיד, כדי שמעבר לשגיאותיו החמורות ביותר יזכה האדם בצידוקו ובתוארי חפותו.

לפיכך בתום המאבק הזה, מלב ליבה של עיר זו שעטתה פני גיהנום, מעבר לכל הייסורים שנכפו על אנשינו, למרות מתינו שהושחתו וכפרינו המיותמים, יכול אני לומר לך שגם ברגע בו נהרוס אתכם ללא רחם אין אנו רוחשים שנאה כלפיכם.  וגם אם מחר, בדומה לימי מחר כה רבים, ניאלץ למות, גם אז לא נחוש שנאה כלפיכם. אין אנו יכולים להבטיחכם שלא נפחד, כל מה שננסה הוא לפעול על פי ההיגיון. יחד עם זאת, יכולים אנו להבטיחכם שלא לשנוא דבר. וכל מה שעשוי אני לתעב היום אני מבטיחך ששלמים אנו איתו ושברצוננו להרוס אתכם באמצעות פגיעה בכוחכם בלי להטיל מום בנפשכם.

הנה רואה אתה, יתרון זה שהיה לכם עלינו, ממשיך להיות יתרונכם.  אבל הוא גם זה המהווה את עליונותנו. עליונות זו היא המקלה עלי את הלילה הזה.  הנה בזאת כוחנו, לחשוב כמותכם על מהות החיים, לא לדחות דבר מן הדרמה שאנו חווים, אך בה בעת להציל את הרעיון של האדם הניצב בקצה שואה זו של ההיגיון ולדלות מתוכה אומץ בלתי נלאה של התחדשות.  אכן, אין בכך כדי להקל מן האשמה שאנו מאשימים את העולם. שילמנו מחיר יקר עבור ידע חדש זה, מכדי שמצבנו שוב לא ייראה כה מייאש בעינינו. מאות אלפי בני אדם טבוחים עם בוקר ראשון, הקירות האיומים של בתי הכלא, אירופה שמאדמתה מיתמר עשן מיליוני גופות שהיו בניה – זה המחיר שגבו שניים או שלושה הבדלים דקים, שייתכן ותועלתם היחידה היתה לעזור לאחדים מאיתנו למות מוות טוב יותר.  כן, כל זה מייאש למדי. אבל חייבים אנו להוכיח בעליל, שלא מן הדין הוא להסב לנו אי צדק כה גדול. זהו התפקיד שנטלנו על עצמנו, והוא יחל מחר. בלילה הזה שאירופה שרוייה בו, שאוושות קיץ רוחשות בו, מיליוני אדם חמושים או בלתי חמושים מתכוננים אלי קרב. בקרוב יפציע השחר על תבוסתכם הסופית.

ברי לי כי השמיים שהיו אדישים לנצחונותיכם המתועבים יהיו אדישים גם למפלתכם הצודקת.  אפילו היום אינני מצפה למאומה מהם. נתרום למצער את חלקנו בהצלת האדם מן הבדידות שלתוכה ביקשתם להטילו.  אתם, שבזתם לנאמנות שיש לרחוש לאדם, תהיו אלה שבהמוניכם תמותו גלמודים. עתה יכול אני לומר לך שלום.

יולי 1944