אני זוכרת את היד של סבתא שלי. יד ענוגה, וצחה, לבנה, ורכה. אני זוכרת את חדות הציפורניים המטופחות שהיא אהבה, ואת המגע שלהן, את כובד המשקל שלהן- ברזל עטוף במשי.
אני לא זוכרת שראיתי פעם אחת סמרטוט בין הידיים שלה. היא לא שטפה כלים, ולא בישלה או ניקתה. היא בראה, ויצרה, והמציאה והניעה ועשתה- את מה שהיא רק חלמה ורצתה. היא לא נתנה למכשולים ולקשיים לעצור אותה. היא לרגע לא חשבה שזאת אפשרות בכלל.
סבתא שלי בנתה את חייה בעצמה. החיים לא הקלו עליה, ולא פעם אתגרו אותה והקשו עליה, והיא מצידה - החזירה להם באותה מטבע. היא לא נכנעה, היתה לי סבתא לוחמת.
אני זוכרת את עצמי מתכווצת מעט כי היא שוב התחילה לדבר עם זר שאמר משהו שלא הולם את תפיסתה, ואני לא יודעת האם זה ייגמר בחיוך רחב ובטפיחה אמיצה על הזרוע או בריב חריף. אני זוכרת את עצמי מתנצלת בשמה, למרות שהיא בכלל לא התכוונה להתנצל.
סבתא שלי אמרה את דעותיה. לטוב ולרע. היו לה עמדות ומחשבות, והיא לא היתה נוחה לזוז מהן. היא אהבה לשוחח עליהן, ולחדד, ולהבין, וכשהיא השתכנעה היא גם לא חששה להכריז: "שכנעת אותי" - והיתה מרוצה מזה לא פחות מכשניצחה בויכוח. היא עוררה באנשים לא אחת הערכה, וכעס. אפשר היה לרצות להיות בקרבתה או לזעום עליה. לא ניתן היה להישאר אדישים לקיומה.
כשאני חושבת על זה עולים הרבה ניגודים. מצד אחד יחס של כבוד ושמירה איתנה על הגבולות שבינה לבין האחר, חוסר רצון להיות לנטל או לטרחה, לצד נוכחות עצומה, חוצת גבולות ובלתי מתפשרת.
סבתא שלי אהבה ילדים. היא הוקסמה מהם. היא שמחה ללמוד מהם ולהידבק בסקרנותם ובחדווה שלהם כלפי העולם. היא אהבה לראות את העולם בעיניהם. היא אהבה לראות סרטים, והופעות תיאטרון, וגלידה ובירה.
סבתא שלי תמיד הסתכלה על סביבתה. היה בה חוש צדק ואחריות ואהבה למדינה ולחברה, והיא פעלה כל חייה בשביל ליצור עולם טוב יותר.
סבתא שלי לא היתה אישה רכה. אבל היתה בה הרבה הרבה אהבה. אהבה פשוטה ומתפרצת. סבתא שלי חיה. היא חיה בכל מאודה.
סבתא שלי היא אריה. היא אש. היא עוצמה. היא אחד האנשים הכי חזקים שהכרתי. היה בה תמהיל נדיר מאוד של כח ופגיעות. פגיעות שמעטים זכו לראות. למזלי- אני הייתי ביניהם. הכח שלה היה גם החולשה שלה. תמיד עם גו זקוף. עם הרבה גאווה ועם הרבה כבוד.
היתה בה גאווה עצומה, ולפעמים שתוקה, על כל נכדיה. היא נשאה אותנו, כולנו, בליבה תמיד תמיד- גם אם לא תמיד הראתה זאת.
היתה לה החכמה והאומץ גם להשתנות. ללמוד. לשנות דרכיה. סבתא שלי בעבורי היתה האישה שהכי הצליחה להשתנות. והכי להישאר עיקשת וקשת עורף בדיוק כמו שהיא. היא היתה מחנכת, בעצם היותה. חינכה אותי לאהבה, לאחריות, ליופי. לעמוד על שלך. לא לפחד. לנכוח. לגדול. לאהוב. היא הראתה לי שגם בגיל מבוגר אפשר להשתנות, אפשר ללמוד להיות אחרת, אפשר להיות אמיצים וחזקים ולאהוב.
והכי מצחיק זה שהיא היתה קוראת לי "אריה", בגלל הרעמה האהובה עליה כל כך.
סבתא שלי היתה אישה שלא חששה ממחלוקת, ואהובה מאוד.
היא היתה חדה עד הסוף. חיה את חייה במלואם- כל עוד הם היו ראויים ומכבדים כפי שהיא תפסה אותם. היא היתה אישה גדולה מהחיים.
סבתא- אני אגיד לך שוב מה שאמרתי לך לפני שנה וחצי: תודה על הזכות שהיתה לי להכיר אותך, ללמוד ממך, לחוות את האהבה שלך ולתת לך משלי. על ההשפעה שלך עלי ועל מה שהשפעתי אני עליך. לא עובר יום שאני לא חושבת עליך. המשפט הקבוע שלך בשבילי חקוק בי.
קדיש חילוני חדש מאת נרדי גרין
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ בֶּן הָאָדָם עַל שֶׁיָּדַע כִּי מִן הֶעָפָר הוּא וְאֶל הֶעָפָר יָשׁוּב, וְעַל אַף זֹאת בָּחַר בַּחַיִּים וְשָׂמַח, וְעָלַץ, וְרָגַשׁ, וְאָהַב.
יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח בֶּן הָאָדָם אֲשֶׁר מִן הַחֹמֶר בָּא וְאֶל הַחֹמֶר שָׁב, וְעַל אַף שֶׁיּוֹדֵעַ הוּא כִּי סְפוּרִים יָמָיו עַל הָאֲדָמָה, הָיָה חַי וְשׁוֹקֵק, תְּאֵב דַּעַת וְשִׂמְחָה, צוֹחֵק וְדוֹמֵעַ, רוֹגֵז וּמַרְגִּיז, אוֹהֵב וְאָהוּב עַל כִּי אָדָם הוּא.
יִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם בֶּן הָאָדָם עַל כִּי יָדַע שֶׁעָמֹק הַבּוֹר הוּא וְרָחָב וְלֹא יִמְתְּקוּ לוֹ שָׁם הָרְגָבִים. עַל כִּי יָדַע שֶׁאֵין בִּפְנֵי מִי וְאֵין עַל מָה לָתֵת אֶת הַדִּין כִּי אֵין אַחֲרִית בַּשַּׁחַת. רִיק וַאֲבַדּוֹן יִשְׁכְּנוּ שָׁם לְעוֹלָם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא.
וְעַל אַף זֹאת דָּבַק בַּחַיִּים, וְלָחַם עֲלֵיהֶם בְּפִכָּחוֹן, בְּאֹמֶץ, בִּגְבוּרָה, וּלְלֹא מוֹרָא.
יִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר בֶּן הָאָדָם עַל כִּי יָדַע כִּי רַק בּוֹ מְצוּיָה מִדַּת הָרַחֲמִים. עַל כִּי קִוָּה, הֶאֱמִין, וְשָׁאַף לָשִׁית שָׁלוֹם עַל הָאָרֶץ בְּיוֹדְעוֹ שֶׁרַק עָלָיו וְעַל שֶׁכְּמוֹתוֹ מוּטֶלֶת מִצְוָה זוֹ וְאֵין אַחֵר זוּלָתָם שֶׁיָּשִׂימוּ שָׁלוֹם עַל הָאָרֶץ וְעַל כָּל יוֹשְׁבֶיהָ.
עַל כָּל אֵלֶּה וְעוֹד תתְגַּדַּל וְתתְקַדַּשׁ, תתְבָּרַךְ וְתשְׁתַּבַּח, תתְנַשֵּׂא וְתתְהַדָּר, וְתִתְעַלֶּה בת הָאָדָם- סבתא אהובתי. לוּ נִמְצָא — בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב — מָעוֹן נָאוֹת לְשַׁכֵּן בּוֹ אֶת הַזִּכָּרוֹן. לְנֶצַח נְצָחִים, לְעוֹלָם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא. לוּ נִמְצָא וניצור לנו- מְנוּחָה נְכוֹנָה לַגַּעְגּוּעַ.
