הכל ידוע מראש
אבל נשכח מהלב
שלאהוב אותך
זה לשלם בכאב
אהוב יקר
זה לא אתה שמשתנה לי
זה היה השיר שלך, עוד הרבה לפני שהיתה לזה ממש הצדקה.
זוכר?
אני זוכרת. זוכרת ששמעתי אותו ברדיו, וחשבתי עליך, ודמעתי בלב ואולי גם על הלחי (לא זוכרת את הדקויות אבל את השריטה בהחלט כן. היא עוד פועמת, חרישית).
בכל מקרה, כנראה שהלב ידע. הוא ידע מיד. בעצם, ידע עוד קודם. ידע מראש.
כי הוא לא התכוון לוותר. לא אז, ואולי לא אף פעם.
והוא ידע שדווקא פה תהיה רק דרך אחת אהובי. רק דרך אחת וזו לא דרכינו. ופה שוב מתגלגלת ונושרת (הדמעה).
אתה זוכר?
סיפרתי לך עוד אז שזה השיר שלך. ולא הבנת. איך יכולת להבין?
כי הלב רצה לשכוח. אבל הוא עיקש, לב פרד. הלב לא ויתר והוא לא מוותר וכנראה שהוא לא יכול לוותר, לב חזק ואמיץ ופחדן ועיקש.
כנראה, אולי, שידעתי תמיד.
ואולי זה הכל אשליית מלאך הנוסטלגיה. כך זה תמיד נראה בדיעבדים, ינשופת מינרווה?
אבל זה תמיד היה השיר שלך, אהוב יקר.
ואתה תמיד אהוב, יקר שלי.
* ומנומר. וחישוק. ושניים באחד. אייייי
