... קרעת אותי שוב. לא יכולתי להמשיך לדבר. ולא כי לא נשאר כבר מה לומר, זה הבכי שטלטל אותי, זונה נפקנית. הכאבת לי שוב, פצעת אותי, ואני הן לא הכאבתי לך מעולם, לא עשית לך כל רע, לא בגדתי מעולם ולא עלה על דעתי להעדיף אחרת על פניך. את בדיוק כמו ע', ודאי מצמרר אותך לשמוע, אבל בדיוק. דורכת ופוצעת בשם האהבה. הפשעים הכי איומים נעשים בשם ה"אהבה", אז בשביל מה בכלל כל האהבה הזו. נמאס לי לקבל את היחס הזה, נמאס לי לשמוע "אבל אני אוהב/ת אותך מאד" לפני ואחרי השוס שאני חוטפת. נשבר לי להיות בסדר, ושקולה והגיונית, ולחשוב מה טוב בשבילך ולוותר לך ולוותר על עצמי שוב ושוב, ובתמורה לקבל את זה שידרכו עלי ויוותרו עלי כל שבועיים ואחרי זה יזחלו בחזרה עם איזה "התגעגעתי" עלוב שממיס את ליבי. נמאס לי להיות השעיר לעזאזל, התירוץ האדיוטי ללמה הנישואים שלכם נכשלים. קל לתלות בי את האשם, כל כך קל. כאילו אני היא זו שבגללה הכל קורס, ושהעדרי יביא לפתרון סופי לכל הבעיות שלכם. החשבון הזה של: כל הבעיות מינוס זאבונת בחיים שווה אושר גדול, זו המתימטיקה שלכם? פחחח...
אני יודעת שזה לא משהו ספציפי שעשיתי שמהווה איום. זו אני, עצם קיומי - שמהווה אלטרנטיבה הזויה לחיים הזוגיים הבורגניים והמשעממים שלכם. מה אני יכולה לעשות בקשר לזה שאני מדהימה, חכמה, יצירתית ושונה מכל מה שאי פעם תפגשו. זה שנדמה שאני נכונה לכל תעלול ופתוחה לכל שטות, זה שאני מגלמת את "טעם החיים" - כנראה זה מה שמאיים. זה מספיק חזק בשביל לפנטז על מה שאפשר היה לעשות איתי, וכמה רחוק אפשר היה להגיע, אבל לא מספיק בשביל לחיות איתי את החיים הרגילים.
נמאס לי להתאפק ולהגן עליך מפני עצמך. נמאס לשתוק ולא לכתוב את אשר על ליבי פן יקרא ויתחרפן. קשה לי במבוך העצב ותחושת האובדן והנטישה הזו ובא לי לנקום ולספר לכולם, גם לבעלך, את כל האמת עלינו, ועליך, גברת "בואי נשתגע" אצלי באס.אס.אס שאת שולחת כשהוא במשמרת לילה ולבוא אלי עם שמונה זרועות תמנוניות חרמניות. לכי לעזאזל עם האהבה החזירית הזו, שלא טובה לאיש. יש לזרוק לפח האשפה את כל ה"אהבה", ואת כל החברות ה"אמיתית" שלנו, ואת כל התמיכה הרגשית שהענקתי, להשליך לאסלה ולהוריד את המים.
אז סעו לכם ללונדון ותיהנו מספיק גם בלי ההמלצות של מי שחיה באנגליה שנתיים, תעשו מה שכל התיירים עושים, כי מה שטוב בשביל כולם יהיה סבבה גם בשבילכם. כן, סעו לכם עם קביים חברתיים כדי שחס וחלילה לא תתמודדו זו עם זה לבד. בסוף הרי החופשה נגמרת וכולם חוזרים לבינוניות הרחומה והמעייפת.
מוטב שתכעסי עלי ותשנאי אותי בשל דברים אלו. אולי ככה תחזיקי את עצמך מלפנות אלי שוב.
... בכעס גדול ובאכזבה בוכייה, ביד חזקה ובזרוע נטויה ובאותות ובמופתים,
משותקת אך לא עוד משתתקת,
ז. אפורה
לפני 17 שנים. 11 במרץ 2007 בשעה 10:51
