הזבל פתאום התקשר, החוצפן חסר הגבולות העירני באישון לילה. הוא ברומניה ומתגעגע אלי נואשות. (וואלה יופי, אז מה חדש בזה?) בקול בכייני ועצוב הוא שואל איך אפשר להוציאני מראשו. "כל הזמן אני חושב עליה, עליה..." מזל שהוא לא שר.
"ומה עם הטיפול הזוגי שלכם?" שאלתי בעוקצנות, "ומה עם לתת לזה צ'אנס אחרון?" המשכתי לחדד את הפואנטה. "אמממ... לא בדיוק טיפול זוגי", הוא מסתבך בלשונו, "יותר טיפול משפחתי". כן, בטח, כמה זיבולים אפשר לאכול? סיר מלא, מסתבר. תשכחו מן הפואנטה.
זהו. לא היה לי מה לומר על זה, לפחות לא משהו מקורי. אז גם לו סיפרתי איך נשרפתי קצת אתמול בים. ואיך רקדתי שלוש שעות על החוף, סאחי לגמרי אבל מסטולה מהקצב, ואיך קבלתי מחמאות והצעות פליליות מכנופית זכרים קארחאניסטים שיכולים להיות הילדים שלי. "כל יבנה שלך, נשמה!" הם הבטיחו בתמימות נעורים, וגם "רוצה להוריד ראש?"
עכשיו במקום להירדם אני משחילה צדפים על חוט. דינדין משחקת ונושאת צדף בפיה. שוב אני מושכת חצי מטר חוט רטוב מלוע החתולה המלעלעת.
די, נמאס, פאתטי. צאו לי מהחיים!
("...וגם את, מטומטמת, תפסיקי לענות לטלפונים שלהם", שוב אני השפויה נוזפת בעצמי המזוכיסטית)
ולכל השאר מאחלת ליל מנוחה מתל-אביב הבנויה לתלפיות,
(הלילה אני נשארת עם רייג' אגנסט דה משין, פרוג'ידי, כמה צדפים, וקצת חוט ברוטב רוק חתולים)
לפני 17 שנים. 11 במרץ 2007 בשעה 23:58