שולטת בהתהוות

נמאס לי לנסות להכיר. לא שאני יודעת מה לעשות עם זה, כי ממש חסר לי לאהוב. אבל באמת שהתעייפתי מזה, ולא נראה לי שאני מתקדמת לאנשהו עם כל ההזדמנויות שאני נותנת לאנשים.

אניווי, מזמן לא שמתי פה את הגוף שלי אז תהנו וחג שמח. מי שמגיב לוקח את הסיכון(י?) שארד עליו כדי לשעשע את עצמי.

והיא מושלמת בעיניי.

בכלל לאחרונה שיניתי כמה דברים בפרופיל, לדייק את מה שאני מחפשת. בינתיים לא יודעת אם זה עוזר או לא אבל לפחות זו תזכורת לעצמי לא להיגרר להכרויות שלא באמת מרגישות לי מתאימות.

אני רוצה לכתוב על היוצא מן הכלל שאני מחפשת, העבד שלא מתאים להיות בן זוג שלי אבל ירצה לשרת אותי בכל זאת. 

אני מסתכנת בשיפוטיות אבל מקווה שברור לכל מי שקורא אותי בקביעות שבחיים לא הייתי נכנסת לקשר כזה אם לא הייתי בטוחה שזה מתאים לנשלט וממלא אצלו חלק שחסר לו בחיים.

אני חולמת על מישהו שהוא שפוט ומושפל. שחושק בי ומפנטז עליי אבל ברור לו שאני לא אגע בו בחיים. שאני אעשה לו טובה אם אני אסכים לנהל את הזין שלו. שאני אכניס אותו עמוק עמוק לפרינדזון, שהוא יחשוב כל הזמן איך לעשות אותי מרוצה, יעשה בשבילי מה שאני מבקשת ויידע שלא משנה מה, הוא עלוב מדי כדי להיכנס איתי למיטה. אולי אפילו עלוב מכדי לגעת בכפות הרגליים שלי. 

כשאני רואה את זה ככה כתוב שחור על גבי לבן אני תוהה האם באמת יש בי את זה. כזאת מידה של התנשאות וסדיזם נפשי. האם זה באמת יעשה לי טוב או שזו סתם פנטזיה. 

אולי זה לא משנה, לא דחוף לי במיוחד לבנות קשר כזה ואני בספק שיהיה מישהו שזה יתאים לו, אבל הסכמנו כבר שזו הפינה האינטרנטית שבה מותר לי להיות קצת רעה. גם אם זו רק פנטזיה.

בכללי בחיים אני לא בעניין של לנפח לעצמי את האגו. ענווה היא אחת התכונות היותר חשובות בעיניי. היא שומרת עלינו מחוברים לקרקע ולמציאות ועוזרת לגלות חמלה כלפי אנשים במצבים שונים משלנו. 

אבל גם לי מותר שתהיה פינה קטנה באינטרנט שבה אני יכולה להתנהג כאילו ראיתי אלף כמוכם. זה לא נאור מצידי במיוחד אבל האמת הפשוטה היא שזה מחרמן אותי. זה כיף לי. אני אוהבת להשתעשע מההודעות שלכם, שנראות לכם כל כך מיוחדות ושונות בנוף. אני אוהבת לזלזל וללעוג לכם בתוך הראש שלי. אני קצת מתביישת מכמה שזה עושה לי את זה.

ובכנות זה גם כנראה מנגנון הגנה מסוים. כי אם אני אאמין לכל אחד שטוען שהוא זה שאני מחפשת אני איפגע ואתאכזב הרבה יותר ממה שקורה בפועל. 

הדרך ללב שלי עוברת במעשים. 

"איזה סיוט זה לגמור במכנסיים"

ולא הצלחתי להפסיק לצחקק בסדיסטיות. כי בדיוק יומיים קודם הכרחתי מישהו אחר לגמור בתחתונים (הערת ביניים: תחתונים שלי. לא רעיון שלי שהוא ילבש אותם. גם לכלבות מגיע פרס לפעמים) וללכת ככה הביתה. אין לו רכב, אגב. 

חוץ מזה אני מתחילה לעשות סדר בארון לקראת חילופי עונות ויש שמלה אחת שכבר לא בא לי עליה. 

אבל ממש בא לי לראות אותה על מישהו אחר. 

זה נראה כאילו יש לי הרבה אקשן אבל בתכלס חסר לי בטירוף מישהו חדש להתאהב בו. 

אחרי פסק זמן די ארוך, לאט לאט העליתי הילוך במוכנות שלי להכיר נשלט חדש. התחלתי ממש לשקול מישהו ברצינות. דיברנו, חשבנו להיפגש.

והבוקר התעוררתי עם דגדוג מוכר שהתגעגעתי אליו, תשוקה שכזו לנהל מישהו. ללוש ולעצב, להתעלל. שמחתי שיש מישהו שרוצה. שמוכן. שמעניין אותו הכיוון שלי. 

ואז פתחתי את הטלגרם לכתוב לו, אחרי שנרדמתי מוקדם אתמול- ואין.

השיחה נעלמה, הבחור נעלם. 

כאמור. אני לא אמורה להיות מופתעת. 

הבנתי שלא לכולם ברור שהחוויות שאני כותבת עליהן אמיתיות, ברוב המוחלט של המקרים. ליתר דיוק, כל הפוסטים שלי חוץ מהפוסט הזה.

אז כדי לעשות סדר בסיפור הזה,

כל מה שלא באמת קרה כתוב בכחול . קפיש?

☆☆☆☆☆☆☆☆☆☆☆☆☆☆☆☆☆☆

אתמול היה מן יום חסר- מעש כזה. השגרה החדשה שלי עוד לא ברורה ואני מעבירה את הזמן בבריחה למסכים וניסיון עיקש לא לשקוע לייאוש באמצעות תזכורות מתמידות לעצמי שזו רק תקופה ושאני עושה את השינויים האלה מתוך בחירה בהתפתחות שלי.

בכל זאת הצלחתי לקחת את עצמי לבריכה כי אני יודעת שזה עושה לי טוב. המים, התנועה, המדיטטיביות הזאת שברגע ההגעה לקיר הבריכה ויציאה לסיבוב נוסף. 

הבגד ים השלם הכחול היה בכביסה אבל אני מניחה שגם אם הייתי לובשת אותו ולא את הביקיני השובב שלי הייתי זוכה לאותה קריאת  "שלום!" בקול רם ומתפעל.

פעם יצאתי עם מישהו ששוחה באותה בריכה ולכן אני נעמדת ומורידה את המשקפת בתנועה לא חיננית בעליל כדי להבין אם אני מכירה את הגבר שבמסלול הסמוך. 

"לא, לא אנחנו לא מכירים" הוא אומר בחיוך זחוח כשאני יוצרת איתו קשר עין, כאילו קרא את מחשבותיי. 

"אה, אז אתה סתם מפריע לי באמצע הסיבוב" אני עונה לו ומיד מרכיבה את המשקפת מחדש וצוללת לבריכה. 

מעצבן, אני חושבת לעצמי תוך כדי שחייה. למה הוא חושב שהוא יכול לעצור אותי ככה באמצע התנופה. הוא שיבש לי את כל הזרימה. אני שמה לב שהתנועות שלי חדות יותר וקצב השחייה שלי מתגבר. הכעס מדרבן אותי לעקוף אותו (כמובן ללא הצלחה, אני בסך הכל 155 ס"מ של שחיינית חובבת במיוחד).

אבל אחרי עוד בריכה או שתיים המחשבות שלי תופסות כיוון חדש. אין לו מושג עם מי הוא ניסה לדבר. אני בטוחה שאם הוא היה יודע איך אני אוהבת להתנהג לגברים שמוצאים חן בעיניי הוא היה שמח שנפנפתי אותו אחרי משפט אחד. 

אני מדמיינת איך הייתי מלמדת אותו לקח.

ראש מתחת למים. נושפת אוויר. עולה למעלה. 

הייתי לוקחת אותו למלתחות הנשים.

לא, הגברים. 

לא. 

זה צריך להיות ריאלי. 

עוד נשימה, עוד נשיפה. 

הפתרון צץ בראשי ואני מחייכת חיוך סדיסטי. 

הסאונה. 

הייתי רומזת לו במבט שלא משתמע לשתי פנים ונכנסת לסאונה בביטחון מלא שהוא בא אחריי, מלא בביטחון שגוי. 

הייתי מתקרבת אליו בפתיינות, נותנת לו להרגיש נינוח, אולי אפילו מלטפת אותו קצת, מחליקה את היד במורד הרגל שלו, מספקת לו רמזים למשהו שבשום פנים ואופן לא הולך לקרות.

התנועות שלי במים חדורות מטרה, כל גופי מתמלא באנרגיה מהפנטזיה שאני רוקמת בראשי. ראש מעל המים, לוקחת אוויר. צוללת. 

הייתי מסתובבת סביבו, מלטפת את זרועותיו ומקרבת אותן זו לזו מאחורי הגב שלו. לפני שיספיק להבין מה קורה אני אקח את משקפת השחייה שבגללו הסתבכתי איתה קודם ואלפף את הרצועות שלה סביב פרקי ידיו, מהדקת. מחזיקה בעזרתה את שתי הידיים שלו ביד אחת וביד שניה דוחפת את הגב שלו לרצפה וחודרת אליו. 

אבל אין לך זין! אני שומעת את עצמי בתוך הראש. זה אותו הקול שהתעקש על מיקום ריאלי לפנטזיה. אני משתיקה אותו כשהוא ממשיך לציין שסביר להניח שאני לא אצליח להכניע פיזית את הגבר הזה, (שממשיך לשחות יותר מהר ממני מבלי לדעת שהוא מככב במקביל בפנטזיה מטונפת בראש שלי) 

ושעוד יותר סביר להניח שאני גם לא אכניע אותו מנטלית באמצעות הבטחה לסקס זול או מניפולציה אחרת, ושבכל זאת, זו בריכה ציבורית ואנשים ישמעו אותו מבחוץ, אם וכאשר אצליח איכשהו לבצע את זממי, ושבכלל, הלו- את הרי מאמינה לא רק בהסכמה אלא ברצון הדדי להגשים פנטזיות משותפות ו-

בינתיים בראש שלי אני ממשיכה לזיין אותו בכוח. אני מכאיבה לו, מצליפה בו ללא רחמים, עוד ועוד ללא הפסקה.

הידיים שלי במים רוטטות מרוב אנרגיה, טעונות בכל הכאב הזה שאני נותנת בדמיון. אני מגיעה לקצה הרדוד ונעמדת. פתאום שמה לב שאני קצרת נשימה. אני שואפת ארוכות ונושפת את האוויר מהפה באיטיות, מורידה דופק. 

שוחה עוד כמה בריכות בתחושת שלווה מחודשת. סוף סוף הוא לא מפריע יותר לזרימה.

מכל מיני סיבות.

בכל זאת גייסתי את עצמי אתמול ויצאתי לאירוע ירושלמי חמוד.

ג׳ינס, גופיה שחורה.טיפה מסקרה בשביל ההרגשה. 

התלבטתי בין כפכפים לסנדלים קצת יותר אלגנטיים ואז אמרתי לעצמי רגע. 

למה לא ככה?

נכון, אלה לא הנעליים הכי פרקטיות למישהי שמתניידת בעיקר באוטובוסים. הן גם ירדו די מהר כשהתחלתי לרקוד. 

אבל העובדה שכשנעלתי אותן פעם אחרונה אנשים ביקשו וגם זכו לנשק אותן, ושיש לי גם קישור קוגנטיבי די מבוסס בין לנעול אותן ללזיין עם סטרפאון -

שיפרה את המצב-רוח שלי במידה מפתיעה יחסית לבחירה אפנתית.

חוץ מזה שמעתי גם את השיר הזה והוא כנראה היה אפילו יותר אפקטיבי בלהעלות חיוך על פניי. 

ולרקוד. 

כמה חשוב לרקוד אלוהים.

אני במסיבת פמדום אבל יש גם רחבה בחוץ שמרגישה כמו חצר של בי"ס יסודי. אני לבושה בשמלה צמודה ושחורה, נעימה על הגוף והעקבים הקבועים שלי.

הוא זר לי לחלוטין אבל הוא עצבני עליי משום מה, הרגשה שיש חשבון לא סגור בינינו, אני מחליטה שהוא יכול לבוא איתי לחדר, מדמיינת איך אתן לו לתת לי אגרוף לכף היד הפתוחה שלי, כמו ילד קטן שצריך להוציא אגרסיות.

הוא חוצפן כזה, אני מדברת אליו בגסות, גוררת אותו אחריי לחדר בקצה השני של החצר. אין לי סבלנות אליו, מישהו אחר דופק בדלת ומבקש לקנות לי בירה. אני נוזפת בו שיחכה לתורו.

הוא שוכב על הרצפה מתחתיי, פתאום הוא לא עצבני רק צמא למגע ממני. אני מעבירה את העקבים שלי ליד הזין שלו והוא נלחץ ומתפתל, למרות שלא עשיתי כלום. הוא מקבל ליטוף בזין מכף הרגל החשופה שלי ואני משליכה אותו החוצה מהשיער. הוא מוחה, רוצה עוד ממני אבל אני סיימתי איתו, שיגיד תודה.

******************************************

פייר? אני מופתעת מרמת הבדסמיות של התת-מודע שלי 

ולאט לאט השמות ברשימת הלייקים הופכים מאנונימיים לגמרי לאנשים שכבר פגשתי, או דיברתי איתם. לפעמים כאלה שאפילו נגעתי בהם. (ואחד שהתאהבתי בו).

זה מוזר.

הפוטנציאל האינסופי של מה שהיה יכול להיות בינינו מצטמצם למציאות שקרתה. לא.נשים שאנחנו בתכלס. 

יש משהו ממכר באינסוף הזה.

אבל אני כאן בשביל המציאות. בשביל הרגעים שהיא עולה על כל דמיון, וגם בשביל הרגעים שהיא הכי מציאותית ופשוטה שיש וזה עדיין מרגיש קסום. בשביל להיות שני בני אדם  שמממשים את מה שמבקש להתממש. 

גם אם כרגע מדובר בחודש של מדבר סהרה כי אני לא רוצה יותר להתפשר.

כשזה נכון אני יודעת. הגיע הזמן לסמוך על עצמי קצת יותר.

 יש שבתות שהמוח נשרף ואין מה לכתוב.

אז קחו חלקיק ממני.

סך הכל אני זונת צומי כמו כולן ;)