הכל או כלום

תראי..

ברור שבסוף יש פרקטיקות בדס"מיות שאני יותר מתחבר ואוהב, יש כאלו שפחות. וברור שגם יש לי גבולות. ואת העדפות שלי אני אתקשר לך.

אבל, וזה האבל החשוב..  אני לא האישיו פה.

הפנטזיות שלי הם לא האישיו פה. 

את האישיו. ורק את.

העונג שלך.

הרצונות שלך.

הפנטזיות שלך.

הפחדים שלך.

כל מה שתחליטי לשתף אותי בהם.

אני פה בכדי לשרת אותך במיליון אחוזים.

זה העונג הכי גדול שלי.

את כותבת על היציאות שלך. על כל הלילות שאת משתכרת. רוקדת. מתחרמנת. מוצצת למישהו בשירותים. מזדיינת. סטוצים רגעיים, או שיחות עם האקס ב2 בלילה.

את כותבת על הדייטים הגרועים שלך. על הפער בין פרופילים מפתים באפליקציות למציאות אפורה. בנאלית. שיחות משעממות. על הצורך בבדס"מ ועל התפשרות שלך עם סקס ונילי ממוצע מינוס.

את כותבת על המרחק בין הרצון לזוגיות. יציבות. אהבה. הרצון שלך שיקבלו אותך כמו שאת. את כולך.  שלא ירצו רק הגוף היפה שלך. לבין מי שאת. חתולה. טורפת. מתהוללת.

והלוואי והיית יודעת שאני הגבר המושלם בשבילך. אני זה שיחכה לך בבית כשתחזרי שיכורה. או אחרי ששכבת עם גבר זר במועדון. אני אנקה אותך. וזה שתמיד ידאג שיהיו לך מיים חמים למקלחת. אני גם זה שאנגב אותך. אכין לך משהו לאכול ב3 בבוקר בשביל האנגאובר. אני זה שאכרבל אותך בלילה במיטה ואתן לך נשיקת לילה טוב.

אני אעזור לך לבחור ביגוד תחתון סקסי לפני פגישה עם השולט שלך. או האקס שלך. או מי שתרצי ואז גם אסיע אותך אליהם. אם צריך אבוא גם לאסוף אותך. תעליו אליו לבד. או שתבקשי ממני לבוא ולצפות בך.  לפעמים את תספרי לי איך הם מענגים אותך. או מכאיבים לך.  וכמה זה טוב. כן, זה אולי יכאב לי, אבל העונג שלך הוא הכי חשוב. בלי תנאים מצידי. את לא חייבת לי כלום. ואני לא אדרוש. אני לא אתלונן. אבקש ממך רשות כשארצה לגמור.

אני זה שאקבל ואחבק את 2 הצדדים שלך. גם את הטורפת וגם את הילדה. ואת תקבלי את הנשלט שאני.

בלי אגו. בלי מסיכות. ככה נחייה.

ויהיה לנו כייף.

"When I don’t know who I am, I serve you.

When I know who I am, I am you."

הנומן.

מגיל 0 עד גיל 15 ז' היה מתעלל בי.

מכות. השפלות. טרור פסיכולוגי. פגיעות מיניות. הכל היה שם. חרמות. הכריח אותי לעשות דברים שלא רציתי לעשות. הייתי משותק ממנו.

ז' לא היה רק בן גילי, והיה איתי מהגן עד כיתה י"ב באותה כיתה, הוא גם היה השכן שלי. אותה קומה. דלת ליד דלת. מה שאפשר לו לבוא אליי ולהציק לי מתי שרק רצה.

כולם ידעו מזה ש ז' מתעלל בי. ההורים שלי ידעו. אמא שלי אפילו צחקה על זה מולי כמה פעמים: "אתה זוכר איך ז' היה מתעלל בך? הוא היה מרביץ לך מכות.. " חה חה חה.

ז' לא היה רק בריון. הוא היה גם הכי חתיך. ספורטאי מצטיין. מנהיג החבורה. מלך השכבה. תלמיד גורע, אבל חביב המורים. וכמובן, כמובן, שאליל הבנות. 

וכל הילד פלא הזה תפס אותי כפרויקט חייו ודאג לאמלל אותי כמה שהוא רק היה יכל.

הטרור היה כל כך גדול, שהוא היה חלק מהחיים שלי. בכלל לא משהו שאפשר להתנגד לו. אתה יכל להתנגד לשמש שלא תשקע בערב? השמש שוקעת וז' יפול עלי מתישהו.

ז' היום איש עסקים מצליח. עשיר מאוד. אין לו ילדים (עד כמה שידוע לי). יוצא לפגוש אותו פעם בכמה שנים. הוא עדיין אליל הבנות ודואג להראות באינסטוש שלו איך הוא חי את החיים הטובים.

נזכרתי היום ב ז'.

בטרור שהשליט עליי בתור ילד ונער. ועד כמה הטרור הזה משפיע עלי גם היום בתור מבוגר. הפצע הזה לא הגליד עדיין.

יום כיפור היום וצריך לסלוח, אבל קשה לי. קשה לי לסלוח לו. מדהים כמה ז' השפיע עלי. על המיניות שלי. על תפיסת הגבריות שלי. גבריות בכללי. נדהמתי לגלות כמה ז' מניע אותי בתת מודע, עשרות שנים אחרי שסיימתי תיכון ונפרדנו.

לא משנה מה אני עושה, כמעט תמיד ז' יצוץ ויפגע בי. ישפיל אותי. לא יתן לי מקום. יצחק עלי. הוא חי בתוכי. 

במודע, אני יכל להבין שגם ל ז' היתה משפחה קשוחה. שאולי הוא קינא בי בדברים מסוימים.  אני יכל להבין שחסרה לו חמלה. שהוא גם היה בסה"כ ילד. אבל למרות כל זה, אני לא מסוגל לסלוח לו כרגע. 

ז' מבחינתי הוא השטן. איך אפשר לסלוח לשטן? מה אני אמור לעשות עם כל הרגשות האלו? עם כל הכאב הזה? מאיפה זה הגיע פתאום?

כל הבודהיזם הזה, כל העבודה העצמית.. ואני לא מסוגל לסלוח. לא כרגע לפחות. אולי זה בגלל שאני קודם צריך ללמוד לסלוח לעצמי. 

יותר משהיא אוהבת שאני גומר לה בפה.

היא אוהבת להתנשק איתי ,אחרי שאני גומר לה בפה.

הכלוב לא מגדיר אותי,  כמו שהבדס"מ שלי לא מגדיר אותי.  שניהם חלקים (חופפים) ממי שאני. אבל הם לא המהות.

מי זה האנומן?

שאלה טובה.

הרבה חלקים נעים (moving parts).

אבל יש אנשים שמגדירים את הכלוב כחלק מהזהות שלהם. הם לוקחים את הכלוב מאוד ברצינות. זוהי הפרסונה שלהם. המעגל החברתי. המעריצים / המעריצות. 

מבחינתם הכלוב הוא ממשי כמו דיזינגוף סנטר. כמו הים. 

שיהיה להם לבריאות.

גֶזוּנְדְהַיְיט

באמת שאין לי הרבה דרישות מבנות הזוג שלי.

כנות. אמון. קצת חוש הומור. 

בייסיק.

לא בשמיים.

אבל על דבר אחד אני אתעקש איתך,

יש דבר שעליו אני לא אוותר..

את לא קונה יותר יינות בסופר!

ברור?

מצאתי את המשחק הבא שלי.

פורטה 6 אדום 2022 הוא כמו חיבוק מתוק בליל קיץ - קליל, פירותי ומלא חיים. היין הפורטוגזי הזה מציע חוויה קלילה ולא מחייבת, עם ארומות של פירות יער אדומי ונגיעות של תבלינים שיעניקו קצת ספייס לחיים.

על הלשון, היין מתפרץ בטעמים עזים של פירות קיץ אדומים, לצד טאנינים רכים ונעימים שיעטפו את החיך.

אם אתם מחפשים יין אדום שינסה להפוך כל ארוחה לחגיגה, אבל בלי להוציא הון תועפות, פורטה 6 הוא הבחירה שלכם. כל מי שמחפש יין קליל ומהנה ליום-יום יהנה ממנו, ואולי בגלל זה הוא גם חסר ייחודיות ומורכבות. קצת משעמם.

יין חנפן. אבל לפעמים זה מה שצריך.

*הפוסט מכיל עירום

משפט חכם שנשבע לכם ששמעתי בהרצאת בודהיזם: מה שיוצא,  אני מרוצה.

המשפט שאנו אומרים לילדים שלנו כל הזמן.

היום בבוקר נכנסתי להתקלח וכשעמדתי מתחת למיים נזכרתי שלא הדלקתי דוד. האינסטינקט היה לוותר על המקלחת, אבל.. היי.. מה שיוצא אני מרוצה. אז עשיתי מקלחת קצרה במיים קרים. (וים הוף טוען שזה ממש בריא)

מותר לרצות, או לא לרצות, דברים. עבודה. בני זוג. בריאות. בדס"מ. אבל עדיף להמנע מהסבל במקרה שקיבלנו, או לא קיבלנו, את רצוננו. 

מה שיוצא,  אני מרוצה.

Easier said than done 

הבודהה נתן דימוי למשיכה שלנו להנאה כ: סכין המרוחה בדבש.

הדבש מתוק, מזמין וטעים.

הסכין חדה, פוצעת.

כל הדברים שאנו רוצים,  נמשכים אליהם ומחפשים אותם הם הדבש: עבודה חדשה, זוגיות,.אהבה, חוויות מיניות, אושר, התענגות, המנעות מכאב (פיזי או רגשי).

אבל בכולם מצוייה גם הסכין.

זיקוקי האהבה החדשה יכבו כעבור זמן ויהפכו לעוד זוגיות רגילה.

העבודה החדשה תביא איתה קשיים חדשים.

חוויות מיניות/ רוחניות ישאירו אותנו מסופקים רגעית ובמרדף מתמשך אחרי החוויה הבאה.

בריחה לאכוהול או סמים ממציאות כואבת,  תנחית אותנו בחוזקה לקרקע המציאות.

וכך זה ממשיך וממשיך...

ביום שישי האחרון עשיתי סמים במועדון, אחרי שנה שלא נגעתי בכלום. האמת שההרגשה לא עשתה לי טוב. כאב לי, הרגשתי בודד ולא רציתי להיות לבד.  אז הלכתי למועדון והסנפתי. גם הדבש היה לא משהו וגם הסכין חתכה אותי. 

קרה מה שצריך לקרות. נפילה היא לא סוף הדרך. היא גם בכלל לא נפילה, היא עוד נקודה במסע שהייתי צריך לעבור. 

מה עושים? איך נמנעים מסכינים מרוחות בדבש?

מבינים שהכל זה מרדף לאושר, או בריחה מכאב, ופשוט מפסיקים לרוץ.

מקבלים את הקיים. את הנמצא.  נהיים מודעים לרצונות שלנו ולמניעים שלהם.

נושמים. מחייכים. מבינים שלא הכל מושלם. וזה בסדר גמור.