סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

בקרוב אגיע רחוק

המטרה: לשכוח כמה קשה לאהוב את עצמי.

האמצעי" התמכרות. לא משנה למה.

*

לפני 19 שנים. 13 באפריל 2005 בשעה 1:12

מצפון זה אכן עסק קודר.
אבל יש לו תכונה אחת טובה, כמו חבר טוב
שהוא נמצא שם כשצריכים אותו.

{מזכיר לי שאני צריכה למצוא את שלי שוב פעם}

******
****

הואפססיה במרדף אחר הסיפוקים המיידים, {כמו גם אחר חמריות}
"תאור חי ואמיתי של הסחפות"

לפני 19 שנים. 9 באפריל 2005 בשעה 10:31

אייך טלפון אחד קטן מעורר שוב געגוע אייך מתוך הסדק מבעבע תעתוע
בדיוק שחשבתי ששכחתי ואייך שנגלמתי התמכרתי כמו ארנב באור נלכדתי

אייך טלפון אחד קטן מעורר שוב געגוע אייך מתוך הסדק מבעבע תעתוע
בדיוק שחשבתי ששכחתי ואייך שנגלמתי התמכרתי כמו ארנב באור נלכדתי
טיפשונת שכמותי

אני שנשבעתי לשמור לי אמונים אייך לא ידעתי לא ליפול על הפנים
על פנים על הפנים

אייך טלפון אחד קטן מעורר שוב געגוע אייך מתוך הסדק מבעבע תעתוע
בדיוק שחשבתי ששכחתי ואייך שנגלמתי התמכרתי כמו ארנב באור נלכדתי
טפשונת שכמותי

אני שנשבעתי לשמור לי אמונים אייך לא ידעתי לא ליפול על הפנים
על פנים על הפנים

געגוע
יהודית רביץ

***************************************************

זכרונות שאגרתי באינסוף תאים של זיכרון, ואינסוף נימי רגש נגעו בי היום כשהפכתי את כל קופסאות הזכרונות שלי ובהם גיליתי את עצמי שהייתי, ואת אחרים שהיו בי.

כמה מוזר זה לגלות מחדש את מה שחשבת שהכרת כמו את כף ידך.הנה גומת חן של אהבה ישנה וטובה, ופה כתובת של אהבה אחרת
ושם תמונה שלנו עושים פרצופים למצלמה.

כמה נעימה ההרגשה לפגוש שוב חברה מטיול רחוק בלי מילים.

זכרונות שאגרתי בי, כמה אנרגיה יש בזיכרון הזה. כמה עוצמות של רגש, של רגעים מרגשים, חגיגות, פרידות, התחלות, לימודים ומוסיקה, ובעצם הכול.

כמה חגיגית היא הקופסה הזאת ששומרת עליי, מחכה לשבתות שאביט בה, שאכנס פנימה
לתוך עצמי,
בפיכחון
ואזכר.

לפני 19 שנים. 7 באפריל 2005 בשעה 19:34

אני הולכת לאיבוד בעבודה.
העסק הזה קורע אותי.
והחיפוש אחרי בית.
אין לי זמן לכלום.

עדיין נשאר קצת סימנים מאז הפעם האחרונה.
אני מנסה לשמר אותם.
"כמה עלוב מצידי"
מתמכרת למילים.
ולומדת ממך איך להכיר פנים אמיתיות.


-מוחקת מחשבות שלי קשה איתן מוסרית, אז חוסכת זאת מכם, צנזורה עצמית-

ממעטת במילים, בוהה לתוך החלל, חושים חייתים מנווטים לי דרך בחשיכה.


לפני 19 שנים. 2 באפריל 2005 בשעה 16:00

אני מרגישה שהפכתי להיות ריקה מתוכן.
אפילו את עצמי אני מצליחה לשעמם.
כלום לא מצליח להראות מושלם,
בהכל נראה כאילו חסר משהו.

כל כך הרבה מסגרות
ואחריות.

ואני רק רוצה להיות ילדה נצחית
והזמן ממשיך לנוע לכיוון חצי ידוע.

ימים של אמצע הדרך
כולם סביבי הולכים רצים זזים
ואני שם בדממה בדרכי.

נסיעה קצרה ברכב
מגיעה לים, חושבת על העולם
מדליקה מגולגלת
חושבת על....
מה היה קורה?
אולי כן הייתי צריכה להקשיב לו?
אבל אני כמו תמיד "יודעת" מה טוב בשבלי.

רגע של שתיקה.

לפני 19 שנים. 30 במרץ 2005 בשעה 23:26

היה לי יופי של משו כתוב
ולפתע נמחק
וטרם הבנתי למה נמחק, אבל יוצא שזה מתקשר לאותו הרגע
רק לא באותו הזמן.
כמו פחד מטכנולוגיה
תחלופה של אנשים ברובוטיקה
מטריקס כזה.
אבל לא נראה לי שזה יקרה
טבעם של פחדים להיות סמוייםברגע
הזה פחד גורם לעוד פחד.
גם אם כן וגם אם לא
כל הזמן אדם יוצר
מתוך מסגרת עם שינויים אבולוציה נורמליזציה -חברה-
כמה דקות ביום אני חושבת על פחד
יש כל מיני פחדים
פחדים מהילדות
פחדים קיומיים.
פחד מבנה אנרגטי שנועד לשמור על החיים בתוך גבול
שימור המסגרת
התייחסות לפחד מתוך אהבה.

לפני 19 שנים. 27 במרץ 2005 בשעה 21:02

לירוק,
לעולם שלי,
עולם שהוא רק שלי.

דניאל שלח לי עוד מוזיקה,
ואני זורמת איתה,
הצללים חודרים חודרים.

גיליתי שקל יותר לסבול כשמכאיבים לך
כל הזמן אני מנסה להזיז דברים.

ומישהו אמר לי שיש בי מחלת נפש רדומה.
לעזאזל, מה שהמשפט הזה עשה לי...

איך אני אסביר לו שהכל כל כך מסובך כבר כמה חודשים שאני בהתקפי אושר ואז דיכאון טוטאלי.




לפעמים יש דברים שצריך לשמור רק לעצמי.
בפנים בפנים בפנים.



ואז לפקוח
להביט ישר
להביט חודר
להביט עמוק
ולראות שם בפנים
איש על הירח
האיש שלי
כאילו
אבל לא


"את יודעת, אני אוהבת אותך יותר מכולם"



קיטש מהול בעצב
למי איכפת, זה עדיין יפה.

😄


לפני 19 שנים. 27 במרץ 2005 בשעה 15:09

הנעליים שלו כל כך לא יפות,
כל כך לא הטעם שלי.


ובכל זאת כשאני כורעת לפניו אני מרגישה שנעליו זה הדבר הכי מוכר לי ממנו.

לא הפנים, לא העיניים.
רק הנעליים.

זה מוזר, כי תמיד כשהכרתי מישהו בדקתי לפני הכל איזה נעל הוא נועל.
יש לי בעיה עם נעליים.
חייבת שהם ימצאו חן בעיני.
ובכל זאת ולמרות הכל הנעליים שלו הם לא מחמיאות בעליל.
אז למה אני תמיד מחפשת אותם?
אולי בגלל שרק אותם אני רואה בתוך כל הבלאגן.

נעל
נעליים.

לפני 19 שנים. 25 במרץ 2005 בשעה 21:05

עברה שנה.
מחר יום הולדת.
אני עצובה אני מרגישה ששום דבר לא התפתח בשנה שעברה. אמנם למדתי משהו על עצמי בשנה הזו בקשר לעולם השליטה אבל אני לא מרגישה שהתפתחתי שרכשתי משמעויות חדשות.

למשל אנשים.
הם לא אמינים בעיני, לא דוברי אמת אני מכלילה, אבל זו ההרגשה שלי.
גם היחס שלי אל אנשים מפריע לי.
אני מרגישה שאני משתדלת מידי לרצות ואני לא לגמרי מבינה למה.

מישהו אמר לי עכשיו תוך כדי כתיבה שיש, בכל זאת, כמה אנשים שממש אכפת להם ממני.

אני רוצה להאמין ואני מאמינה.

עוד מעט אשתה עוד כוס ת'ה עם לימון ואני אזיע כמו הפולנים.

אני צוחקת עכשיו בגלל שאמרתי בקול את המילה נקודה אחרי הפולנים.
אני מרגישה כבר יותר טוב.

מכונת הכביסה שלי שוחטת את הכביסה.
אני צריכה להזמין תכנאי שיבדוק אותה אם הצרחות שלה בזמן סחיטה הן הנאה או שחיטה כשרה.


מחר יום הולדת תאחלו לי שוב מזל טוב ושתיהיה שנה טובה ולא מחופשת למרות שהיום פורים.

שבת שלום
חג שמח
אנה.