מגיל די צעיר הבנתי שאני פליזר, נהנה ממש מלרצות. (אפשר לקרוא ב"לינק אהוב 1" איך זה התחיל). מאז התיכון הבנתי שאני הכי נמשך לנשים שיודעות מה הן רוצות. בהתחלה זה היה קל. הייתי צעיר וכל אישה שאמרה "תעשה כך וכך" זה מיד הדליק לי את המוח כמו בלון תבערה בשדה חיטה יבש.
עם השנים הבנתי שאני חייב משהו מעבר. אני חייב תהליך של היכרות ולמידה אמיתית עם מה שעושה טוב לזו שמולי. למדתי שלפעמים הפקודות האלה של תעשה כך וכך באות ממקום הפוך- של מישהי שבעיקר רוצה להגשים את הפנטזיות שלי. כשלמדתי את זה, כל פעם שחשתי את זה, זה די כיבה אותי.
לא הכרתי המון נשים בכלוב, ונשלטתי על ידי חלק קטן מתוכן. (סייד נוט- אצטט מתגובה שלי לפוסט של טלי35 "הנשים הכי מהממות/חכמות/שנונות/סקסיות/מיוחדות ונפלאות שיצא לי להכיר בחיי הן מכאן"). אבל היכתה בי פתאום ההכרה- עד כמה עמוקה ההשפעה של הרצון של זו שמולי על הרצון שלי.
אחת אהבה שאהיה במניעה עד שאטפס על הקירות, אחת אהבה שאגמור בלי הגבלות. אחת רצתה שאשטוף לה כלים, אחת שממבוכה אאדים. אחת רצתה לקשור, אחת רצתה לחדור. אחת מלפנים, אחת מאחור. אחת בניילון לגלגל, אחת רצתה שנתכרבל ואחת רק רצתה שמכאבים אתפתל.
הבנתי פתאום איך חשקים ורצונות מתקשרים אצלי לנשים מסויימות. וכשאני חושב עליהן עולים בי החשקים האלה וכשאני חושב על החשקים האלה אני חושב עליהן. וזה אינדיווידואלי מול כל אחת למרות שאני, תמיד נשאר אני, תמיד נשאר אני... נכון שיש חפיפות פה ושם אבל החשקים העמוקים מול האחת, הם לא אותם החשקים מול השניה ויש סיכוי יותר מסביר שהם לא ידליקו אותי בכלל מול האישה הלא נכונה. למדתי שתחת המטרייה הזאת של התואר "נשלט" יש גוש פלסטלינה שניתן לעיצוב.
והעיצוב הזה הוא תהליך. לפעמים צריך קצת למעוך פלסטלינה כדי לעצב אותה מחדש. ולפעמים התהליך לא נעים ואני חושב שאולי אני גוש פלסטלינה שלא מתאים לידיים שעכשיו רוצות לעצב אותי וזה מפחיד ומתסכל וגורם לי לנסות להמתח, להתגמש ולהשתנות כשזה מול אישה ששוה את זה.
זה יותר פשוט כשהאצבעות רוצות משהו שכבר קיים בי. כשנפש הפלסטלינה שלי זוכרת ומכירה את הצורה אליה היא צריכה להפוך. אבל לפעמים האצבעות האלה חופרות גומה קטנה (גם תהליך פולשני ומכאיב) ושותלות בו זרע של חשקים לא מוכרים. וזה היופי והעניין שבתהליך. הזרע הזה חייב את הזמן שלו להכות שורשים ולצמוח. אי אפשר שפתאום הוא יצוץ לו. הוא עלול לא לנבוט כלל, הוא עלול לנבוט ולנבול והוא עלול לצמוח לצמח מפואר שנטוע עמוק בפלסטלינה.
ובלי ההיכרות הזאת, התהליך, הקשר האישי, זה פשוט הרבה פחות מדליק. זה פשוט לא זה.
אם לנסות לסכם את כל החפירה הזאת במשפט- זה המעבר מ"אני אעשה את זה למרות שאני חושש/נרתע, רק כי את רצית" ל"אני רוצה לעשות את זה למרות שאני חושש/נרתע, רק כי את רוצה".
לילה שקט שיהיה.
פלסטליקר :)
(שקצת תוהה אם משמעות הפוסט הזה שווה להכרה בהיותי חסר אופי)
(גיף של משהו שאני תמיד חושק בו, מבוצע ע"י מישהו שקצת דומה לי במראה ובטכניקה:http://lackinprivacy.com.br/wp-content/uploads/2019/07/OUSweetheart-Remember-Before-9.gif)
