כשאתה מקבל את ההוראה "תן לעצמך סטירה" זה לא שווה ערך בעיני לכל הכאבה עצמית אחרת במסגרת שליטה מרחוק. זה לא כמו שים אטבים על הפטמות/שב על האסלה כשהזין/ביצים שלך נמעכות תחתיה/תתקע לעצמך עפרון בפופיק (חגורה ועפרון- אזהרת שרשור לא קל) וכו' וכו'...
נכון שבגרימת כאב לעצמך אף פעם אין משהו "טבעי" ותמיד תהיה סתירה (ראיתן מה עשיתי פה? 😄 ) בין רצונות הגוף להגן על עצמו ולא לכאוב לבין רצונות המח (ואולי איברים אחרים) להיענות ולציית להוראות.
סטירה לפנים זה אקט על פניו (ראיתן מה עשיתי פה #2?) מאד פשוט ובסיסי. יד פשוטה הפוגשת בעוצמה כמה שיותר מהעור הרגיש של הלחי. אבל בתכלס, זה אקט כל כך עוצמתי וממקם. הוא הרי תבוע בנו כחברה גם בלי קשר לבדסם. זה אקט שפעם היה מקובל כשהיה צריך לומר לילד- "עכשיו חצית גבול. ומהרגע הזה, אחרי שנתתי לך את הסטירה, אתה תבין את ההיררכיה פה ותציית לכל מה שייאמר לך מכאן והלאה". וזה ברור גם לי, בתור ילד שמעולם לא קיבל סטירה.
לכן, כשההוראה מגיעה, ברור לך שזה לא אתה שנותן לעצמך סטירה. היד שעולה ומתרחקת מהפנים הופכת להיות שלוחה של הזרוע שלה. ואתה עוצם את העיניים כי אתה יודע שזה יכאב. כי זה לא אתה שסוטר לעצמך. זו היא. ואם היא סוטרת, היא כנראה רוצה שזה יעביר מסר, שזה ייטמע, שזה יכאב.
וזה כואב. ואתה קצת בהלם מעצמך. וצרור מחשבות מהיר נורה בראשך, כולל המחשבה "מה אתה אידיוט?".
ואז שקט. והלחי חמה. ונעים בבטן, כי אתה יודע שהיא הייתה מרוצה מאיך שהתלבשה לה הסטירה.
שבת שלום,
ליק