הלכתי במסלול ההפוך מהרוב. בשנים שכולם מחפשים סקס חיפשתי אהבה ורומנטיקה.
אמרתי לעצמי- "היי, הרי זה היעד הסופי שאליו מכוונים כולםן לא? אז למה לי להתפשר ולא לחפש ישר את זה? למה לי להיות כמו כולם? שטחי רודף חוויות חסרות משמעות. אהיה מיוחד, אמצא את אהבת חיי, אאבד לה את בתוליי ויהיה לנו הכי מדהים בעולם".
אני חושב שהגיע הזמן להודות שהייתי ילד מטומטם.
לא טעמתי אישה עד אחרי הצבא ואת בתוליי איבדתי בערך בגיל 25 לאישה (מדהימה) שהכרתי בכלוב (ואין לי שום חרטה על זה- ההפך הוא הנכון).
וכל אותן חוויות שלא חוויתי בגלל סיפורים שסיפרתי לעצמי בשילוב פחדנות וחוסר בטחון (גם לאחר ש"נפרץ הסכר" יעני) שקעו עמוק עמוק בתוכי ויצרו זרם של לבה תת קרקרעית של רצונות ויצרים. והלבה הזאת יוצאת מתוכי בטפטופים (אימוג'י קורץ) ובהתפרצויות קטנות. תוהה אם ומתי יבוא היום בו הקרום שלי לא יוכל עוד להכיל אותה והיא תתפרץ במגה התפרצות כזו שתמלא את שמיי והאטמוספירה שלי באפר וולקני, שברי סלעים ועשן של תשוקות וכניעה לרצונות והצרכים הכמוסים והעמוקים?
(אולי חיי הם למעשה סשן טיז אנד דינייל אחד ארוך שלא נגמר...)
שבת נהדרת, לחיי כל מי שעשתה את הבחירות הנכונות בחיים.
ליק
