"מצאתי בית" היא אמרה.
"מעולה...אנחנו מאורגנים, שמיכות, קצת צעצועים... איך שיתחיל להחשיך נצא"
הבית ברמת חן היא סיפרה.
בית ענק ומסביב לו עצי פרי.
הבית נטוש כבר 4 שנים.
הבעלים נפטר והילדים שלו חיים בחו"ל.
קשה למכור כי יש תזוזה של הקרקע
והבית מועמד להריסה.
הדלת הכבדה הוחלפה והחדשה פשוטה נפתחה עם מפתח אפס.
נכנסנו בשקט
הייתה דממה בחלל הענק
נשמעה התהודה של הפסיעות שלנו
כשגיששנו ברחבי הבית.
רק ספה בודדה התייצבה במרכז הסלון.
"יש ספה" קראתי באושר.
"לא כדאי " היא אמרה " את בעל הבית מצאו מת עליה "
"באמת , תודה על האינפורמציה" התרעמתי.
השעה חולפת
והעונג גובר
מסתחררים בריגוש ותאווה.
מרגיש שהבית חי ונושם.
קורות העץ הכבדות שתומכות במבנה חורקות.
ואז היא קמה.. נמתחת.. "תיכף חוזרת... "
כעבור 2 דקות היא שבה
ונשכבת על השמיכות.
לפתע קול נהמה חרישית.
"הבית הזה מתחיל להלחיץ" אמרתי.
ומשב של אוויר מקפיא התגלגל על הגו החשוף... מהיכן זה מגיע...הרי החלונות סגורים.
מערבולת של תחושות
מטלטלות בכל שנייה לקיצון אחר.
תאווה.. אימה.. תשוקה.. פחד..
הגוף דרוך .
כשיצאנו מהדלת היא סובבה את ראשה לכיוון הסלון ולחשה "כבר באה"
"לאן את הולכת שוב" שאלתי
"לכבות את המזגנים" ענתה
"רגע.... קול הנהמה והקור ... זה מהמזגנים ?!"
"ברור... ומה חשבת ... שזה בית רפאים ?"
## חי בסרט (אימה) ##
קצת מוזר כי ,את שלושת השריטות שעל הגב שלי , היא נשבעה שלא היא עשתה.