סיפורה של מתחלפת

כשאני דורשת משהו, אין בכך מקום לפרשנות. הוא פשוט מתבצע. בדיוק, ברמה הגבוהה ביותר, ובסטנדרט שאתה כבר מכיר היטב.

לרגע קצר נדמה ששכחת את מקומך מולי. רגע קטן, כמעט זניח, אך כזה שמחייב אותי לעצור ולבחון כיצד ראוי להגיב.. האם לבחור בענישה מיידית, בשיחה שקולה, או בהבהרה קרה של הסדר כפי שהוא באמת.

אתה לא חדש בעולם הזה. אנחנו מכירים די זמן כדי שלא יהיה צורך לחזור שוב ושוב על אותם עקרונות בסיסיים, אתה יודע כמה אני שונאת את זה, לכן ברור לך היטב מה אני דורשת, ומה המשמעות של סטייה ממנו, גם אם קלה.

משום כך בחרתי שלא למהר לענישה. לא מתוך ויתור, אלא מתוך שליטה. יש הבדל בין תגובה אימפולסיבית לבין החלטה מדויקת, שקולה, שמגיעה ממקום שמבין היטב את יחסי הכוחות.

שלא תבין לא נכון, העונש עוד יגיע, פשוט במינון אחר. ובכל זאת, תיקון היה נדרש. לא כעונש בלבד, אלא כתזכורת.  תזכורת למקום שלך, לסדר שבינינו, ולשקט שמגיע כשדברים מתנהלים בדיוק כפי שהם אמורים.

ולכן שעה וחצי שבהן אתה נלקח אל העולם שלי. מרחב שבו הקצב נקבע על ידי, שבו המיקוד שלך מצטמצם בהדרגה עד שנשאר רק דבר אחד ברור. שם, העולם החיצון מיטשטש.. הרעשים, ההסחות, כל מה שאינו שייך לרגע הזה , פשוט מפסיק להיות רלוונטי. ובסופו של דבר נשאר רק הסדר הנכון: אני דורשת. ואתה מבצע.

אני מביאה את החבלים.

קשר אחרי קשר, ליפופים הדוקים שממקדים אותך.

"מי אתה?" אני שואלת בקול קר אבל עדיין רך

אתה עונה כמעט באוטומט "אני סלייב".

"מה אתה?" אני דורשת לדעת. ואתה עונה לי: "אני העבד שלך".

"מה אני עבורך?" תוהה אם אתה מבין ויודע. "את האלה והשולטת שלי. הסוהרת והמאלפת שלי"

"מה התפקיד שלך?" אני מדגישה את הבדל המעמדות בנינו במתיחה של החבלים. "לסבול בשבילך כדי שתהי מאושרת. ללמוד אותך, את צורך שלך. לשרת אותך." אתה עונה בקול שמתחיל להיסדק.

אתה עונה לי פעם אחרי פעם כשאני מפליקה בעדינות במפשעה שלך, כשהיא מהודקת בחבלים.אותו ריטואל, שוב, ושוב, ושוב..

אני רואה את הרעד, את ההפנה שלאט לאט נוחתת.

מתירה את החבלים,  אתה נושם לרווחה..אתה חמוד שאתה חושב שסיימנו.

החבלים מהודקים מחדש למנחים אחרים. הידיים כבולות, הפעם, החבלים עובר דרך לולאת הקולר.

אני שואלת שוב את אותן השאלות ואתה עונה חזרה את תשובותייך כמנטרות בחרדת קודש, הציפורניים עוברות מאחורי הברך, בפנים הירך.

"תנשום עמוק" אני דורשת וחוזרת לחינוך. אני רואה שמתחיל להיות קשה לך, שאתה מתחיל להיסדק. אני מורידה אותך נמוך יותר. מקופל על הרצפה ועטוף כמתנה.

"תשכנע אותי במילים שלך" ואתה מנשק את רגליי כאילו חייך תלויים בזה, ובמקום מסויים, הם היו.

הכתפיים שלך רועדות,  אני יודעת שאתה כאוב. ואני מצחקקת בעונג.

אני משחררת אותך מהחבלים.

שעה וחצי של מנטרות חוזרות, כאב, הורדתי נמוך אבל לא מספיק בשביל לשבור פסיכולוגית.. זה לפעם הבאה.

אני עוטפת אותך אליי בחיבוק שאתה עם הגב אליי ואני רואה שהגב והצוואר שלך תפוסים. אני מעסה ומשחררת קצת. מחבקת. גאה בך שעברת את זה.. יודעת כמה זה לא היה לך פשוט.

אתה שלי, אל תשכח את זה. ואם אני דורשת משהו, מצפה ממך למשהו, זה כי אתה מסוגל לעשות את זה, זוהי נטו בחירה.

אל תאכזב אותי.

ויומיים אחרונים למנוי.

ביום האישה הזה, אני לא מחפשת הצהרות גדולות. אני מחפשת את השקט שבין המילים. אין צורך במתנות גרנדיוזיות, כי עד כמה שרכוש זה אחלה,  זה לא מחליף את ההכירות העמוקה ואת הצורך בבסיס.

עבורי, חיזור אמיתי הוא לא רק זר פרחים, זה לא משהו סתמי שעצרת לקנות כדי לסמן וי. 

חיזור הוא הידיעה שיש מי שקשוב לתנודות של הנפש שלי. אלו המילים הקטנות, הכנות, שנכתבות בדיוק ברגע הנכון וגורמות לי להרגיש שרואים אותי באמת. המילים שמזכירות לי שגם בתוך כל העוצמה והעצמאות, מותר לי פשוט להתמסר לחיבוק של מילה טובה.

אני מאחלת לעצמי ולכולנו אהבה שמתבטאת לא רק במעשים, אלא בשפה משותפת, עדינה, מכבדת ורומנטית. שפה שגורמת ללב להתרחב ולנשיות שלנו לפרוח ממקום של ביטחון ורוך.

יום אישה מלא במילים של אהבה. ✨📜

וכן, גם מתנות זה אחלה😉

רעיונות יצירתיים לענישה?

רצים לי כמה דברים בראש אבל אני צריכה משהו אחר, מגוון, בקו מחשבה קצת שונה משלי..

מנטלי, פיזי, רגשי.. הכל הולך.

(בלי נזקים בלתי הפיכים כמובן..מיותר לציין אני מניחה. צריך להיות ישים.)

אני והילד ישנים בשלווה זה לצד זה.

הרעש אפליקציית פיקוד העורף מקפיץ אותי כאילו נשך אותי נחש ואני מתחילה לארגן את הילד, הכלבה והחתול ליציאה למקלט או למדרגות.

אני שומעת את השריקות טילים של כיפות ברזל וכל הגוף נדרך, כל צליל הופך לאיום, כל תזוזה מחושבת.

לראשונה במלחמה הזו אני מפחדת. פחד קיומי ועמוק. לא על עצמי אלא עליהם.

הכאב בגב יורה לכל כיוון שמרימה את הילד שישן בשלווה לצידי.

הכלבה באטרף ואני נותנת פקודה של "רגלי" כדי להרגיע אותה, היא רוצה ללוות אותנו למקום מוגן. ככה היא מכירה. זו מי שהיא. זה החינוך שנתתי לה.

הבטן מתהפכת לי שאני שומעת את היירוטים, מתפללת, לראשונה בחיי הבוגרים, באופן מלא לאל ציני ששם אותנו בסיטואציה שבוחנת את כולנו, ובאופן ספציפי אותי, על יכולת ההכלה והספיגה.

בכנות, אני צריכה מישהו שישמור עליי, שיעטוף ברגע כזה, אבל זו מחשבה פריווילגית. כרגע מה שחשוב זה הם. לא רק כרגע אלא תמיד..אבל עכשיו יותר מבדרך כלל.

התחלתי לשמוע את האזעקות וההתרעות גם שהם לא שם.

הגוף נדרך מכל מכונית שעוברת ומפלחת את האוויר.

תודה לאל שהם מוגנים לצידי, אני פה כדי לשמור ולהגן..השאלה מי ישמור וייגן עליי?

וכן, זה אנוכי, וכן זה פריווילגי, וכן אני צריכה להתמקד בדברים אחרים.. אבל עכשיו, כשהכל שקט שוב והלכה השינה.. האם יותר לי רגע בכלל לעצור ולהתהות בכך?

People talk about dying for love, or killing for it, like it’s some grand tragedy or a heroic act. But honestly? That’s not love. That’s just the noise of obsession or the heat of a moment.

​True love is much quieter than that.

It's following through with promises you make.​It’s the decision to be patient when you’re tired. It’s choosing kindness and warmth over being right. It’s the discipline to check your own impulses and protect the person you love,even from yourself at times.

​It’s waking up an hour early to make the coffee and pack a lunch, not because you have to, but because your love's day matters to you. It’s showing up when things are falling apart because you made a choice to stay.

​And the best part? Knowing they’re doing the exact same for you.

​I'll be my your safe space. Your 'home' in a world that’s too loud. I'll the person who dresses your wounds and puts your insecurities to rest.

And at the same time, you hold my shield when I’m fighting my own demons, and you’re the only one I want to celebrate the victory with.

​Through the silly jokes and the hard day? heart, body, and soul—I’ll be yours. And you'll be mine.

תוצאות ה-CT חזרו, והאורתופד שלי רוצה לראות אותי מיידית.

כשאורתופד אומר "מיידית", זה בדרך כלל לא כדי לשבח את היציבה שלי או לפרגן על הקסם האישי שלי.

מסתבר ש-L4-S1, אותם דיירים ותיקים בעמוד השדרה שלי, החליטו לפרוש מתפקידם בלי הודעה מוקדמת ובלי להשאיר מחליף.

תודה רבה על שנות שירותכם, חבל על התמיכה הגבית.

עכשיו לפחות ברור למה הירך והגב שלי נשמעים בתקופה האחרונה כמו שילוב בין קריסת בניין, סרט אימה וקולות גסיסה של לווייתן שפגש צלצל בעובי של כלל הספרים של אגתה כריסטי מחוברים יחד.

ובנימה פרקטית:

מחפשת נשלט/שולט כירופרקט ו/או מדקר סיני ו/או מסאז'יסט שמתמחה בשיאצו – לפני שאני מתחילה לנהל עם החוליות שלי משא ומתן ישיר(ידוע שיש להם עמוד שדרה חזק ואני צריכה רוח גבית)

אני רוצה לברוח.

לא סתם להתרחק קצת, לא לקחת נשימה ולחזור, לברוח באמת.

לברוח רחוק מספיק כדי שהרעש ייעלם, כדי שהלב שלי יפסיק להיות דרוך כל הזמן, כאילו משהו עומד לקרות בכל רגע.

אני רוצה שקט. שקט אמיתי.

לילות של שינה רצופה, עמוקה, בלי לפקוח עיניים באמצע הלילה ובלי לחשוב שוב אם נעלתי את הדלת, בלי להסס ולתהות האם הכל בטוח, האם סופסוף מותר לי להירגע לרגע.

אני רוצה אי קטן של שלווה, מקום שאין בו מלחמות. לא המלחמות של העולם בחוץ ולא המלחמות שבתוכי. השדים שלי והמחשבות במשתה מלכים עם כל מה שקורה, כאילו זה לא היה מטורף מספיק פה.

אני צריכה מקום רחוק מהרעש, רחוק מהפחד, רחוק מהשדים שלי ומהמחשבות שלא נותנות מנוחה.

האם באמת קיים מקום כזה שאפשר לברוח אליו?מקום עוטף, מקום שמחזק, מקום שאין בו ספק, שאין בו חשש והכי חשוב שאין בו פחד.

אני רוצה לברוח אבל עם הזמן אני מבינה משהו שלא רציתי להבין- אין לאן.

המלחמה לא תגמר, לא זו שבעולם החיצון(יש תקווה תמיד) אלא המלחמה הפנימית שבי.  זוהי מערכה עקובה מדם שהלב מנסה להמשיך לספק, אבל מתחיל להראות סימני תשישות.

אני רוצה לברוח.

אני רוצה לישון.

אני רוצה שלווה.

אני מפסיקה להעלות לפה תמונות.

באיזה עולם זה נראה למישהו תקין לצלם מסך ולשמור את התמונות שעולות פה ואז לפנות אליי עם זה??

עזוב את זה ששוחררת כי פשוט לא הבנת מי מולך, מה אני אומרת ומה נדרש.

עזוב את זה שגם שאחרי ששחררתי אותך המשכת לכתוב לי והייתי נעימה עד גבול מסויים..

איך יש את האומץ לעשות דבר כזה?!

החוצה שיש לאנשים. וכן.. החל מרגע זה מוחקת כל תמונה שהייתה פה.

איכ לי בנפש😡😡😡

כשהוא יודע את מקומו.

מלקק כל מילימטר.

מחליף צבעים ועעשה שמיניות באוויר כדי לספק..זה חמוד.

יפה לו מסיכתחת (מסיכה+תחת), אתם לא חושבים?

*פעם הייתה פה תמונה*