יש לא מעט דפים בדרכון שלי שלא מספרים עליי דבר.הוא נראה רשמי, הדרכון הזה. מסודר. מאושר. תקף.אבל הוא לא באמת יודע מי אני.
עמודים שלמים, לבנים, עם שורות תכולות מסודרות ומנומסות — מחברת ריקה שלא נכתבה בה האמת שלי, שלא צוירו בה השריטות הקטנות, שלא נחתמו בה הסודות ששמרתי קרוב מדי ללב.
העור והנפש שלי, לעומת זאת..הם ספר פתוח.
במבט אחד אפשר לקרוא בהם מאות אלפי סיפורים, סיפור על כאב, אם תבחר להתעכב על הקמטוטים הדקים בזוויות העיניים וסיפור על צחוק, אם תבין שהקמטוטים האלה נולדו מרוב חיוכים.
יש שם גם את הגוון השיער שהפך מעט אפרפר, לא כי ויתרתי, אלא כי חייתי. שיער שמלבין לאיטו, לא מסגיר חולשה אלא עדות למסעות, לקרבות קטנים וגדולים, לאומץ שהיה צריך לגייס גם כשלא מחאו לי כפיים.
תווי ההבעה שלי מחזיקים מאות חיוכים, אבל גם רגעים שבהם אספתי את עצמי מהרצפה בלי דרמה מיותרת.
העור מספר על לילות בלי שינה. העיניים מספרות על תקוות שלא תמיד מומשו — ועל כאלה שעדיין מסרבות למות.
והנפש? הנפש שלי צמאה.
לא למחמאות ריקות, לא לאגדה עם סוף ידוע מראש.
היא צמאה למבט שרואה באמת, למישהו שיישאר גם כשהתמונה לא מושלמת. אותו אחד שירצה לקחת אותי בשתי ידיים — לא למרות שאני לא הילדה הכי יפה בגן, אלא יחד עם כל מה שאני.
ואתה? אתה תדע שאתה לא האביר על הסוס הלבן מסרטי דיסני. אין פה טירה, ואין כתר.
יש פה שני אנשים קצת שרוטים, קצת דפוקים, קצת עייפים — אבל אמיתיים.
וגם אצלך, אני בטוחה, יש דרכון כזה עם דפים ריקים שמחכים להרפתקה הבאה. עם חותמות שלא מספרות את כל האמת.
ומחברת קטנה עם סיפורים שעדיין לא העזת לכתוב.
אז אולי… במקום לחפש אגדה נכתוב מסע. ביחד?