סיפורה של מתחלפת

*פעם הייתה פה תמונה*

בוחנת את עצמי. כוס ויסקי ביד, הכוס הקפואה מתחממת ביד – ואני נמסה איתה.

ולאט, כמו אגרוף בלי אזהרה, ההבנה מכה בי, אני לא יכולה להיות אהובה. לא כי אין בי מה לאהוב. אלא כי אני עטופה שכבות של צער, כמו תחבושות שלא הוחלפו בזמן.

זה לא רק העבר שמדמם, זה ההווה. זה עכשיו. זו אני.

אני יכולה להכיל הכול. את כולם. את הכאב שלהם, את הסודות שלהם, את השיגעון והטירוף של העולם כולו. אני הופכת לבית לאחרים.

אבל לעצמי? אני שופטת אכזרית. תליינית. ביקורת צורבת, שנאה יוקדת, אפס חמלה.

ה־ups and downs בבלוג הם רק קצה הקרחון. מאחורי הקלעים יש מלחמה ואני עומדת מולה לבד, עם צלקות קרב פיזיות, רגשיות, פסיכולוגיות.

חלקן נגרמו לי. חלקן גרמתי לעצמי כי בחרתי לאהוב אותו, כי ניסיתי להציל אדם שרצה רק לקחת. לקחת גם כשאמרתי לא. לקחת גם כשכאב לי. לקחת גם בכוח.

הפכתי לאישה מחושבת. קרה־חמה. לא כי נולדתי אכזרית אלא כי החיים לימדו אותי שבלי שריון,אי אפשר לשרוד ואין מי שיגן.

אנשים רוצים את הרוע. משהו פרוע, מסוכן, חד.

ואני? אני עדיין מגיעה עם לב פתוח על השולחן, כמו הצעה לשלום באמצע שדה מוקשים. מנסה לרצות. מנסה לתקן. ומסיימת שוב בתוך בור.

אותו בור. רק עמוק יותר.

אני כל מה שגברים מפחדים ממנו, חזקה מדי, עצמאית מדי, דומיננטית, לא מתנצלת. חיים שחישלו בי מגן מברזל יצוק ומתחתיו לב שמדמם בשקט, בלי קול, בלי דרמה.

כשאני צורחת לעזרה זה בלי קול, בלי מילים, במבט שרק אלו שהיו שם שנשברתי מכירים והיום, אין את המעטפת שראתה ואילו שכן נשארו לא יודעים מה לעשות, ואני האחרונה שתדע להכווין.

ודווקא עכשיו, כשאני מנסה לעשות מהפך, להיות רכה יותר, פתוחה יותר – אני נכשלת.

אני מרגישה לא ראויה. לא כי לא מגיעה לי אהבה, אלא כי אני באה עם מטען גדול מנשוא, עם היסטוריה כבדה. עם חושך.

ואז אני מסתכלת על המושיט יד לסיוע שמולי וחושבת למה שזה ייפול עליו? למה שמישהו אחר ישלם על השברים שלי? אז אני מדחיקה.

בורחת לסקס ריקני, רגעים של חום בלי עומק. בורחת לנקודות של שליטה – כי שליטה לפחות לא בוגדת. גם אם היא כואבת לאחרים אני אהיה שם לרפא ולעטוף.

אני לא רוצה שמישהו יהפוך להיות אני.

הנשלט שלי שאל אותי היום: למה את לא מוותרת עליי? לא עניתי אבל התשובה בערה בי.

כי אני לא רוצה שתהיה אני. קליפה ריקה עם תפקוד מושלם. רגש מודחק עד חנק. צמא לאהבה – אבל בלי יכולת להישאר כשזה נהיה אמיתי.

מגיע לך יותר.

כן, גם לך. בעיקר לך.

אצלי…

אולי כבר מאוחר מדי. אין כבר מה להציל למרות שאני עדיין מחכה לזה שיבוא וינסה.

יום נישואים שמח גברת, מגיע לך לכאוב, את בחרת בזה, בכל פסע וצעד. את לבד בעולם ואת העולם לכל השאר, אירוני.

שוב!

זוג תחתונים לבן נוסף שהולך לקיבינישלוך די המחזור מקדים לי(בשבוע לא פחות!! כנראה מהסטרס) 

וואי זה היה יכול להיות מושלם לתשובה למר בחור מהפוסט מהבוקר.

טיימינג זה הכל כ&₪*[!)@;#^ערס.

הייתי מעלה תמונה אבל מעדיפה לשרוף אותם..

כי זו האלטרנטיבה לרגש

לברוח לסקס כי זה קל.. שלא תבינו, אני לגמרי חוטאת בזה, והרבה. יותר ממה שהייתי מצפה ורוצה ומצד שני החוסר המשמעותי ברגש הופך את הכל לאפור ולא מרגש

אז עוד זיון חסר משמעות, עוד אורגזמה מספקת בפיזי אבל המנטלי והרגשי נשארים ריקים לחלוטין.

אז קריקטורה וזה טרנד.. וזו אני, בערך.

פעם הייתה פה קריקטורה. 

נמאס, באמת.

הייתי אמורה לעודד את עצמי עם דייט כיפי מחר בערב כי וולנטיינס ויום הנישואין שלי לשעבר והלב שלי ז"ל..

תקופה שהוא לא ישן טוב, אז הוא קנה מזרון(או מזרן?) חדש ובכנות הקאתי קצת בפה תוך כדי שמבטלת את הדייט.

מפה לשם... אם אני עוברת צד, משחררת שליטה, זה יוריד את הכמות הדושים?

עלאק "תהיי הראשונה לחנוך אותו" תחפש אותי בסיבוב וכשאתה מחפש..תחפש גם מי שינענע אותך.

עייפה מהחוסר משמעות והערכה שיש לאנשים לזמן שלי. איככ לי.

גם לילה כמעט שלם אתמול, גם השיער מסתדר, יש מצברוח, יש קפה ויש סושי...

למעט מרציפן וסטיץ' באמת שזה יום פנומנלי,  מפחדת מהקארמה שתרדוף יום כזה(אין דבר כזה באמת שלווה לאורך זמן פה)

נאמממ סושי

היה מושלםםםם

עכשיו צריכה קפה, מרציפן ולצהריים סושי ואני רשמית אהיה אישה מאושרת ליום אחד.

** פעם הייתה פה תמונה**

הוא הגיע אליי לסשן,

בתמימותו חשב שזה חברי.

הכביסה קופלה ונתלתה ואנחנו מנהלים שיח תוך כדי. 

היופי בכביסה שזה מדיטטיבי. אתה נכנס למעין רוטינה של קיפול ומפסיק לשים לב להתנהלות השוטפת.

הוא שכח לרגע איך פונים אליי ובהתאם לכך שאלתי את עצמי, ממה אני מאוד(!) נהנת והוא אממ....פחות. יכולים לנחש?

כאב.

הוא יושב למרגלותיי כשאני אחרי מקלחת. האגודל שלי חופר לו בעורק, עוצר לאט לאט את הזרימה של הדם... מתכווץ מכאב ואני מתרגלת איתו איך עונים לי כראוי.

הוא ילד טוב אז אני מאפשרת לו לעשות לי מסאז' ברגליים, בכנות המסאז' הכי טוב שחוויתי. מצאתי את עצמי נרדמת כמו תינוקת. והוא, כסלייב טוב ואיכותי נותן לי לישון.

הוא הלך ואני מתעוררת מהשקט שנהיה.

הקסם הקטן שהוא פשוט החליט(ובצדק) לתת לי לישון אחרי כמה לילות טרופי שינה. 

ועכשיו קמה, אחרי לילה כמעט שלם(יקיצה ב4 והירדמות ב5 חזרה) לעוד יום שאני הרבה יותר נינוחה, רגועה ושלווה בזכותו.

גאווה שלי.

וולנטיינס דיי.. היום שאמור להיות כולו אהבה.לבבות בכל חלון, פרחים עטופים בסרט אדום, זוגות שמחזיקים ידיים כאילו העולם הסתדר להם לרגע.

וכולם אומרים שזה יום של חיבוקים, של מילים רכות, של מישהו שבוחר בך בלי היסוס.

אבל בפועל, זה יום שמרגיש כמו מראה. מראה שלא משקרת.

במקום פרחים יש שקט, ובמקום יד אוחזת—חלל.

בור עמוק בלב, שלא מתמלא משוקולד ולא מאימוג’ים אדומים.

וולנטיינס דיי, לא תמיד חוגג אהבה, לפעמים הוא רק מזכיר כמה חסר אותה.

זה היה היום נישואין שלי.

לפני שנתיים וחצי, כשהוצאתי אותו מהבית(בדיוק 4 וחציי חודשים מוולנטיינס), וולנטיינס זה היה יום שגרם לקווץ' קטן באיפה שהלב שלי היה. והיום..זה פשוט יום של צער וכאב, של אכזבה ושברון לב ממוטט.

שכבר אין דמעות או כעס אלא מחשבות של "רק אם היית אחרת, היית טובה יותר, חכמה יותר, מכילה יותר..אולי לא היית לבד עכשיו" ובזמן שהלב ביגון וצער הראש חושב קדימה, מדחיק את הרגש כמה שניתן כדי לשרוד עוד יום, הדחקה שמביאה איתה הבנה שאם הייתי נשארת איתו אז, הכל היה נגמר אחרת, כנראה שלא הייתי פה כדי לכתוב את הפוסט הזה וכנראה שהילד שלי היה גדל כמו אמא.

צער והקלה, פוסט טראומה ואושר, כאב ונשימה עמוקה של הודיה על זה שיש יום אחד כל שנה שמזכיר לי כמה הניגודים האלה באים לידי ביטוי באיזה תאריך שרירותי שאמור להיות היום שהכי מציין אהבה. 

אני אמורה לעבוד ונתקלתי בפוסט מסקרן..

התחלתי לקרוא את כל הבלוג ואני לא זוכרת מתי נהרסו חי התחתונים ככה, ספוגים מחרמנות.

אני מצליבה רגליים ומנסה להשתלט על עצמי אבל חייבת לציין שאני...ואוו..

הייתי מסופקת עד לפני 45 דק ועכשיו,  רק כוח עליון והיקום יכולים לעזור לי.

איך אני שורדת ככה עד 5?!!

זהירות בלוג מחרמן במיוחד