סיפורה של מתחלפת

אני חסרת השראה בשבוע וקצת האחרונים וזה מתסכל, מאוד.

אני צריכה ריגוש שיעזור להפעיל את הראש ואת הנפש, אני צריכה שינוי, שבירת שיגרה.

מרגישה כבויה כל כך, אוףףףףף

יום אחרון למנוי ובא לי לפנק

יש בי געגוע עמוק למקום אחר. מקום שאין בו רעש, אין בו דרישות, אין בו צורך להוכיח או להחזיק.

אני רוצה להתמסר. באמת להתמסר. לא רק לשחרר קצת… אלא להרפות עד הסוף.

להניח את כל מה שאני סוחבת בלי שפיטה, לפרוק את המחשבות שלא מפסיקות, את האחריות שלא נגמרת, את ההרגל להיות זו שמכילה, שמבינה, שמחזיקה את כולם ואת הכל כל הזמן.

יש בי רצון פשוט להיות לרגע בלי משקל. להיות קטנה בתוך מרחב בטוח, עטופה בזרועות שמבקשות ממני רק דבר אחד, לנוח.

פעם אחת של בלי להסביר, בלי לנתח, בלי לחשוב על הצעד הבא, רק להישען ולבטוח. לתת למישהו אחר להחזיק אותי, בזמן שאני סוף סוף מרשה לעצמי להפסיק להיות חזקה.

אני עייפה.

עייפה עד עומק הנשמה.

עייפה מלהיות בשליטה, מלהחזיק, מלהבין, מלהכיל, מלדבר ולעשות וכל שאר הפעלים.

כל מה שאני מחפשת עכשיו זה שקט. שקט אמיתי. כזה שנכנס פנימה ומרגיע גם את המקומות הכי רועשים בתוכי.

שקט שבו מותר לי להתפרק בלי לפחד.

שקט שבו מותר לי פשוט להיות.

ואולי ההתמסרות הזאת… היא לא חולשה כמו שלמדתי לחוות בקשרים לא בריאים,  אולי היא הדרך הכי כנה שלי לבקש רגע של שלווה.

כן כן.. שמעתם נכון, אני ארטישוק.

קוצנית, מרירה, בעלת שכבות (ולא אני לא עוגה או בצל או שרק).

צריך לעבוד בשביל להגיע לפואנטה: לקלף, להידקר קצת בדרך, ולהתעקש. והלב? אל תבנו על זה מהר..וגם אם תגיעו, הוא לא מחכה לכם עם שטיח אדום..אולי עם עוד שכבת הגנה קטנה, ליתר ביטחון.

ומי ששורד עד הסוף או שלא סובל אותי בכלל, או שמתמכר בקטע לא הגיוני. כן, מדי פעם צריך לימון ומלח כדי לאזן, ואולי גם קצת מים חמים כדי לרכך את הדרמה, תודה לאל על אמבטיות מלח וקצף, שלא ככה?

בשורה התחתונה? לא לכולם. אבל מי שכן מבין בדיוק למה שווה להילחם.

מצ"ב ארטישוק שראה ימים יפים יותר

אני עם השדון הקטן במשחקייה ואני בליטל וזה נפלא. 

כיף לי, הנפש שקטה, מרגישה במקום שנכון לי, גם שאני יודעת שזה לרגע..עדיין קל לי יותר לנשום, להיות, להתקיים ברגע.

כל לילה, ב4 בבוקר, כמו שעון שווייצרי עקשן שלא מחמיץ אף פעימה (או 3 לפנות בוקר, תלוי בגחמות של שעון קיץ וחורף), אני נזרקת מתוך שינה.

לא מתעוררת, נזרקת.

בחצי בהלה, עם נשימה שנקטעת באמצע, מתוך חלום צלול מדי, חד מדי, כזה שמרגיש יותר מציאות מהמציאות עצמה.

אותו חלום. אותה לולאה שלא נשברת. אותה שעה שמפלחת את הלילה כמו סכין דקה וקרה.

הלב שלי מתפוצץ בתוך החזה, דופק בקצב פראי, כאילו סיימתי עכשיו מרתון אינסופי שכל צעד בו היה בעלייה תלולה נגד הרוח.

הגרון יבש, מתכווץ, והעיניים שורפות ומוצפות, כאילו הטבלתי את הראש במים כבדים, מלוחים וצורבים של האוקיינוס, כזה שנכנס פנימה ולא מרפה.

יש רגע קטן אחרי ההתעוררות שבו החדר עוד זר, החושך סמיך, כמעט מוחשי, והשקט רועש לי מדי, כמעט מחריש אוזניים.

הפעמים היחידות שבהן באמת הצלחתי להיסחף לשינה עמוקה, רציפה, כזו שלא נקרעת מבפנים היו אחרי סשנים שפירקו אותי עד היסוד, כשהדוםספייס היה עמוק כמו תהום שקטה, נעימה ומוכרת או ברגעים נדירים שבהם ישנתי לצד מישהו שבטחתי בו עד כדי כך, שהעזתי להפנות אליו את הגב, שהצלחתי לוותר על דריכות, להתכרבל בלי לחשוב ולתת לגוף שלי לשקוע באמת לתוך תחושת ביטחון רכה, כמעט זרה, של אהבה.

אני עייפה ומותשת. לא רק מהשינה שנשברת כל לילה מחדש כמו סט צלחות באירוע יווני-יםתיכוני, אלא מהדריכות שלא באמת נרדמת, מהמאמץ השקט להחזיק את עצמי שלמה ובעיקא מהשקט הזה שבסוף תמיד מתנקז לאותו מקום. לבד.

יש דברים שלא רואים מבחוץ. הפחד מאדם שנמצא עכשיו בצד השני של היבשת, ועדיין אני קמה בלילה בלי לחשוב פעמיים, בודקת שוב שהחלונות סגורים, שהדלת נעולה.

כבר לא מתוך החלטה אלא מתוך הרגל וצורך לשמור על עצמי ועל השדון שלי, על הבעלי חיים ועל הצורך בשליטה שיש אחרי מה שהוא עשה.

הצואך לשמור על המבצר, לעמוד במשמרות של ארבע-ארבע כמו טירונית שרק עלתה לשמירה הראשונה שלה בפילבוקס ולט יודעת למה לצפות..דרוכה, מקשיבה לכל רחש, ולא באמת נחה אף פעם.

אתם ערים שם? מישהו?

זה לא סתם משפט אלא הבטחה. או אולי איום מרומז, תלוי בידיים שמחזיקות אותו.

כי נימוסים אמיתיים לא נמדדים בכמה אתה מחייך, אלא בכמה שליטה יש לך כשהדופק עולה, כשהעור נדרך, כשמישהו נותן לך גישה… אליו.

בדס״מ לא עוסק בכוח גולמי, הוא עוסק בכוח מרוסן. מלוטש. מודע לעצמו עד כאב.

היד שנחה על הצוואר לא שם כדי לקחת או לשבור, היא שם כי היא יודעת בדיוק כמה להפעיל ומתי לעצור לפני שהגבול הופך לפצע.

זה המקום שבו “בבקשה” הוא לא נימוס, זו מילה טעונה ואיטית שנאמרת בין שיניים חשוקות.

ו“תודה”? היא יכולה להישמע כמו נשימה רועדת אחרי שלקחו אותך בדיוק עד הקצה… והחזירו.

“Manners maketh man” מקבל כאן משמעות אחרת: לא איך אתה מתנהג כשנוח, אלא איך אתה מתנהג כשיש לך כוח אמיתי בידיים. כשמישהו סומך עליך מספיק כדי להישבר קצת מולך.

ג׳נטלמן אמיתי לא רק יודע להוביל, הוא יודע להקשיב לגוף שמולו, לרעידות הקטנות, לשינוי בקצב הנשימה, למבט שמבקש עוד או מספיק.

כי שליטה בלי נימוסים היא סתם אלימות. אבל שליטה עם נימוסים? זו אומנות.

והכניעה… היא לא ויתור, זוהי היא אינטימיות ברמה הכי גבוהה שיש. בחירה להיפתח, להיחשף, להרגיש כל נגיעה כאילו היא הראשונה והאחרונה בו זמנית.

ובדיוק שם, בין הגבול לרצון, בין הכאב לעונג, בין מילה אחת למבט, המשפט הזה מקבל גוף.

“Manners maketh man.”

כי מה שמגדיר אותך באמת, זה לא כמה חזק אתה יכול ללחוץ, אלא כמה בעדינות אתה בוחר לא ללחוץ יותר.

ובתוך זה, ליידיז , אנחנו ההוכחה הכי חדה, למשמעות של המשפט הזה. אנחנו לא צריכות להרים קול כדי שישמעו אותנו, לא צריכות כוח גס כדי לשלוט.

הנוכחות שלנו מדויקת, בטוחה, כמעט שקטה, אבל כל תזוזה, כל מבט, כל הוראה… נענית.

ליידי אמיתית מבינה שנימוסים הם לא חולשה, הם כלי. דרך לשלוט בקצב, לבנות מתח, להחזיק מישהו בדיוק על הקצה שבין רצון לויתור.

כי דומיננטיות אמיתית לא נמדדת בכמה את לוקחת, אלא בכמה את רואה. כמה את מרגישה. כמה את יודעת לעצור רגע לפני, ולהשאיר עוד טעם של עוד.

I don’t want “princess treatment.”

Let’s be honest “princess treatment” usually means I plan everything, organize everything, carry the mental load, and pay for all of it… while all you have to do is show up, be charming, and enjoy the ride.

That’s not what I’m looking for. And to be honest- FUCK THAT!

I want “dream girl treatment.”

I want to be with someone who looks at me and thinks, “I can’t believe I get to be with her.”

Someone who wants to show up, not because they have to, but because they genuinely care.

Someone who puts in effort, who listens, who pays attention to the little things.

I want a partner who sees my mind, not just my presence.

Who recognizes how I think, how I create, how I build, and wants to meet me there.

Who says, “You’re smart, you’re deep, you’re intentional… let’s build something together that actually fits you.”

Not control. Not ego. Not convenience.

An actual partnership.

I don’t want to be taken care of like I’m fragile, I want to be chosen like I’m a rare peace of art, that is priceless and irreplaceable.

Loved in a way that feels safe, seen in a way that feels real, and met with the same energy I bring.

That’s the standard. Can you handle it?

תודה לאל על החבר הכי טוב שלי