מה שעובר עלי, מתחתי, מעלי ומכל צדדי

אז הוא אומר: יש לך פה אוזן, יש לך פה אדם עם ניסיון שמוכן להקשיב ויודע להגיד את המילה הנכונה.

ואני? הולכת בגשם כדי שלא יראו את הדמעות

מסתירה את הלב הפצוע והמדמם

ועדיין חוששת.

הבטחתי לעצמי לא להיכנס לפינה הזו שוב

לא לתת את עצמי פרוסה אחרי פרוסה, להיכתש, להפוך לפירורים קטנטנים.

אז אני קוראת אותו, צועדת בהיסטוריה שלו, מנסה ללמוד, לנכס לעצמי כמה מילים, משפטים.

אולי זה יספיק.

ואולי לא.