אופטימיות היא שם המשחק

אני לא מרבה לשתף כאן, אך קמתי עם רצון לכך. אולי באופן חד"פ אולי לא, ויכול להיות שיהיה לזה קשר ישיר לרמת העניין של חברי הבלוג...

אני לא חש בטוב.

לא. לא כי ישנתי עם מזגן והצטננתי, אלא בלב.

הוא פגוע. פגוע מכל מני אנשים שלעתים אני חש כי הם קרובים אלי ולעתים כאילו הם אויבי.

לא רוצה להישמע יותר מדי קלישאתי, אבל אני באמת מרגיש את זה בכל הגוף. לא טוב לי.

הדבר הכי מתסכל בכל הסיפור הוא שאין לי פיתרון לכך, ואוי כמה שזה לא מעודד...

זהו, לא בא לי לחפור יותר מזה, רק לשחרר קצת...

במתיקות מעודנת הדיאלוג התפתח, לעת עלטה היה ניגון שנדמה כמפתח. מפתח שתרתי אחריו זמן רב.

לעתים נדמה היה כי המחסומים מתפוגגים אט אט אך האם זו נורת אזהרה?

בהתעלמות אופיינית מוקצנת הנחתי לדילמות לשקוע.

טעות.

הדילמות הן מנגנון, לא בהכרח של פחד אולי בהחלט כהגנה על הרגשות.

למה להיקשר? יש לזה הכשר?

עוד בועה ועוד אחת... כולן מתרכזות לפינה לא מוגדרת, לא בהירה ולא מוסברת.

הבלבול הוא עמוק ומטריד שלפעמים הוא כל כך מפחיד, כמעט הרסני.

אינני מחפש תשובות... או שמא כן?

אך היכן אוכל למצוא אותן? 

גאדדדד למה זה צריך להיות כל כך מסובך? מדוע הכל מוצפן באפלה?

אוך כמה שאלות, כבר עשיתי כאב ראש לעצמי, יותר משהיה עם המחשבות.

אבל היי, פה תמיד אפשר לפרוק, לא?

עלטה.

אני הולך בתוכה, יודע שהיא כזו אך בכל זאת, אולי פיסת נור, אולי איזו גחלילית פעוטה שתאיר לי את השביל.

צעדיי נשמעים אך ללא משמעות, מה שקהל החיים שלי צופה בו אינו אלא קליפת פמלה עבה ואטומה שלא קלה לחיתוך. בטח שלא עם סכין לא נכונה.

העלטה שמכסה אותי... האם מעניקה לי תחושת ביטחון או שמא בלבול?

כל אלו נותרו בגדר חידה... בגדר חידה עד למציאת האור. הו, האור היה רב יותר מגחלילית, האמנו לי.

המשך יבוא...