בטריטוריה שלי

ספה אפורה, שוכב כביום הוולדי,
מרוכז בהרצאה ואת ברגלי.
יושבת שלווה מלופפת תחתיי,
עינייך עצומות ונפשך מביטה אליי.
עולה מעט מעלה, מתחכחת באיברי,
מגע של לחי עדין, פה ורוק קטיפתי,
וכל אחד מאיתנו מרוכז בשלו ,
הרמוניה מושלמת של שגרה לה ולו.

שעת בוקר מוקדמת, דוהר על כביש החוף,
מביט לצדדים ונושם את הנוף,
וכמו אנשים גם הנוף משתנה,
תשקה ותקצור, לא תמיד תהנה.
כמה שתגן, כמה שתעטוך,
לעולם תעמוד מוכן גם לחטוף.

ואני בשלי, זאב ותיק עקשן,
בטריטוריה שלי, חי בדרכי - שחור ולבן.

כי: 

שביל הזאב : שקוף, חד וחם.
שביל הזאב: הוא כל העולם.
שביל הזאב: שולט לבדו.
שביל הזאב: הדרך היחידה לנפשו.

נכנס למיטה, מזגן , שמיכה לרגליי,
עוצם עיניי, הילדה שלי עליי,
קולר לצאוורה העדין,
פאה לראשה המדהים,
הבובה שלי, צעצוע, משחק,
הנשלטת שלי ושלי בלבד!
אז יוצאים למסע בשביליי העולם,
הלוואי והיינו לבד, שקט מושלם.
שקיעה כתמתמה משתקפת על פני מים,
עוצם עיניי ומפליג הרחק מכאן ועד לשמיים.
ליל מנוחה..

בירה, סיגריה, שמש שוקעת,
והיא מסתתרת תחת צילי, רותחת.
לשון רטובה מענגת מדהים,
מצבטי הפטמות לוחצות איברים.
ויושב וחושב על היום ומחר,
מביט לאחור אל העבר.
זאב עתיק מהלך בין בני אדם,
צהוב של מידבר, כחול של ים וחמאם.
מביט אל שיניי וידיי הגדולות,
ותוהה האם כאן המקום הנכון להיות.
מחשבות של זאב.

רוח חמה על פרצופי, חולות המדבר עוטפים כל כולי.
חום מטורף, מרגיש כמו בכבשן,
שוכב על ברזנט, שקט בעולם.
מגע יד מעיר את רוחי, מסובב את ראשי, עינייה נעוצות בי.
מבטה מבקש - תן לי שקט קטן,
מסובב ראשי אל עבר הקראוון.
דלת נסגרת, ניתוק מוחלט,
יורדת מייד למקומה השקט, הנשלט.

ריח החשש מילא את חדרי,
שקט וחושך עוטפים דירתי,
רעש מיזוג, ניתוק מבחוץ,
לבה פועם במהרה, כה לחוץ.

פיה נחסם, ידייה קשורות,
קולר לצאוורה, חבל ו2 ידיות.
על ברכיה יושבת, גבה זקור,
מלטך את ראשה, חיוכה די ברור.

חגורה נשלפת ממכנסיי,
מצליף על גבה, קולר בידיי,
מרגישה את הרטט בתוך גופה,
גבולות מטושטשים בין כאב להנאה.

וחולפות הדקות וחולפת שעה,
וחודר לגופה, חונק נשמתה,
מהדק מצבטים על פיטמות רטובות,
משחק בגופה כמו משחק בבובות.
עייפה מלגמור אך אין כאן מנוח,
רק אחד מחליט מתי נגמר לך הכוח.
חלפו...שעתיים, שלושים וחמש,
ילדה טובה ....לאוזנה לוחש...
מאחל לה את כל הטוב שבעולם,
שתמצא שלווה טהורה ושקט מושלם.

זאב.

בוקר הפציע, קול עורבים בחלון.
פוקח עיניים - שוט וחבל וידיי מלטפות גרון.
פוקחת עיניים "בוקר טוב אדוני".
לוחש באוזניך "בוקר אור שפחתי".

מוכנה לקבל את שלוותך שואל בציווי?
מבט עם חשש לצד חיוכך הקטן פוגש כיסוי עיניים דהוי.
נקשרת חזק, נאבקת כולך,
מבט חייתי פוגש נשמתך,
גבך מול תקרה, בד תחתון נתלש,
ידי פוגשת עכוזך, הכאב כאן מורגש.
40 שניות חולפות ,סופרת בקול ענות חלושה,
וחודר לנשמתך מעכוזך הנפלא,
דמעות זורמות, אין כאן בושה.
אין כאן בושה רק שחרור מטורף,
ושקט ושלווה עוטפים כאן אותך.

חולפת שעה, שוכבים כאחד,
נפש וגוף מותכים, יד ביד,
מלטף ראש עדין, מבטך מחייך,
השקט בפנים כשהחיה לצידך!

בוקר אור!

דם החיה שבי זורם ב200 קמ"ש.
מרגיש את הרעב בכל נימי גופי ממש,
נגררת 3 מדרגות אל עבר חדרי...
שניות לאחר מכן מוטלת על מיטתי ,
מכנסיים עפות, ישבנה אל מולי,
לופת את גרונה, צליל חרישי,
וטורף את גופה, היא החפץ שלי,
עוטף נשמתה, בתוך כף ידי.
חבלים פרוסים, מכסים את רוחה,
ושולט בגרונה, מתחננת, בוכה,
ומפסיק להכאיב ומביט במראה ,
מביט בראי, מביט בחיה.

שוכב במרפסת תחת כיפת השמיים,
מביט לרקיע, כוכב מנצנץ בינתיים,
ריח של טבע וחום באויר,
נפשו של זאב וברקע שיר,
שיר שנוגע בנשמתי למכביר,
ושקט בחוץ אל מול רעש העיר,
ניגודים קיצוניים כמו ניגודי נשמתי,
זאב חשוף שיניים, אני נוהם לתוכי.
נוהם ונושך, טורף את כולך,
או אז מגיע שקט, מעמקי נשמתך.

יושב על מרפסת, יין בצד,

מריח עצים, מביט אל הבד,

לוגם לגרוני צבע אדום,

מניף מכחול וכותב את הכל,

כותב על פרפר שנחת על נפשי,

כותב על זאב , החיה בתוכי,

שקט בבית, בפנים סערה,

שומר על גבולות טריטוריה סגורה.