בטריטוריה שלי

זאב ואדם שלובים זה בזה.
דיאלוג אין סופי, איחוד שכזה.
ופותח לך שער לטריטוריה שלי,
שוכבת קשורה כאן במיטתי.
וידיי הגדולות מלטפות נשמתך,
והשוט מדבר שוב ושוב עם גופך.
וגופך נאבק ומקיא רעשייך,
גופי עוטף גופך, ידיי וידייך.
כי זה מעגל חיי החיה - להוציא את הרעש ולהביא לך שקט לנשמה.

ושוכבת כפותה לרגלי מיטתי,
מלטף את גבך עם שוט וידי,
אנקת כאב ושחרור מתמזגות,
חודר לתוכך, שתי נשמות.
ונושך / מנשק עור עדין וקשור,
וחונק ומביט ונפשך כה ברור,
ואחרי קולות בכי, כאב - הכל משתחרר ורואים את הלב.

בוקר הפציע, קול עורבים בחלון.
פוקח עיניים - שוט, חבל תלויים ומבט של אדון.
ואת לרגליי" בוקר טוב אדוני".
ומביט מעלייך " בוקר אור שפחתי".
מלטף ראש עדין ומבט מחייך.
ומבין ששקט לך כשאני לצידך!!

רעב לגופך העדין תחתיי,
רעב להתכווצות וחשש מפניי,
רעב לקשירה,לליטוף חבלים,
רעב לחלקי גוף אדמדמים,
רעב לשדייך הרכות בין שיניי,
רעב לשליטה מלאה בידיי,
רעב לפורקן חיה ביפה,
רעב לעטוף גופך לקול אנחת רווחה.

נוגע לא נוגע בנשמת חייתי,
מביט אל רחוב, שקט בסביבתי,
נשימה, נהמה, מרייר נשמתי,
לובש גופייה ויוצא לדרכי.

אז יוצא מהבית וטס על הכבישים,
רואה פרדס של טבע ו2 עכבישים,
עוצר לצד הדרך , נוגע בירוק,
נושם אויר של טבע קריר כה מתוק.

הצריף עומד מולי, מובלת וקשורה,
עינייך מכוסות ובי את כלואה,
ומצליף בגבך ומריח גופך,
בגדים נתלשים  וגניחה מנפשך.
ו2 נשמות מתאחדות לאחת,
ונעות, מתפרקות, צועקות - אני ואת.

וחולפים ימים , לילות, חודשים.
נשמת היפה מכיר מבפנים.
מלטפת חיה, נשמה וניבים.
מתמזגים יחדיו בשביל החיים.
ומבהיר את חוקי הג'ונגל שלי.
מכוון, מלטף , מגן על יפה בנשים.
ונכווה וחושף שיניים מולה,
ולא מוצא שקט לנשמה.
כי צריך יפה שתהיה רק של חיה,
ואם לא רק שלי אין אוויר לחיה.

אמצע הלילה, ישנה בחוזקה.
מתעורר לידה, חש חום גופה.
מביט לעברה ורואה רק שלווה.
שלווה מחיה שמחבקת בת זוגתה.

ועוטף את כולה בידיי הגדולות,
ונועץ בגבה את שיניי חזקות,
יד לופתת את פיה ומונעת זעקה,
חודר לתוכה, לתוך נשמתה.

אין חבלים יש ידיים גדולות ,
אין הלקאות יש נשיכות,
מבט חששה ממבט החיה,
ומכאן מגיע השקט לנשמתה.

מדמיין את גופך מוטל לרגליי.
את רוחך ,נשמתך , צמודות רק אליי.
חבל נקשר ללא יכולת לזוז,
קול חבטת ידיי נוחתות על עכוז,
נאבקת חזק, משחררת המון,
ואין לך סיכוי, אני מכתיב את הטון.
מבט עיניים פוגש שיניי חייתי,
שקט ושלווה בטריטוריה שלי.

חבלים, שוט ועוצמת ידיי הגדולות.
כאב, חיוך, בכי, אנחה ואין סוף רגשות.
טריטוריה סגורה עוטפת עצמותייך.
ושלווה ומבט שקט בעינייך.
כי הטבע נפלא ומרים ראשו.
ושקוף, אמיתי - במלוא עוצמתו

ודוהר בדרכי - להריח , לחוש, לעצב - נשמתה.
נשמתה של נשלטת יפה , יפה של חיה.
ואחנוק ואקשור ואשרוט ואנשך,
ואחדור ואסטור ואצרוב אותי - בך.

זאב בודד מנבכי נשמתי,
מרחרח, נושך, מביט אל הווה , עתיד ואל עברי.
וממשיך לרוץ בשביליי ,

כי בטריטוריה שלי חייב וודאות -אין מקום לאולי.