Hasta que salga el sol

וככה הם נהיו 19..

אני תוהה איזה שלב מפסיקים לספור את כמות הקעקועים🙉

8/11

חה. שבועיים אח"כ והם כבר 20 😆

היי בלוגי, קצת catch up on my life

אחרי שקראתי לא מעט ממה שכתבתי לך במהלך 2024, אני יכולה לומר בפה מלא שעברתי תהליך עצמי הכרחי. עכשיו כבר לא ממש אכפת לי לציין איפה אני ממוקמת כי גם ככה הפוסט הזה בסוף יקבר בין הפוסטים שלי. 

אז בתחילת מרץ עזבתי את מבצרי בארבע השנים האחרונות באתונה המהממת. בתאכלס גרתי בגבעתיים של אתונה אבל זה קצת יותר גדול מתל אביב העירונית. עזבתי בתחושת כישלון ועם המון חשש לגבי העתיד. פעלתי באוטומט, לא ידעתי לעשות אחרת כשהכל מלא בתחושה של כישלון.

כישלון בזוגיויות שניסיתי לנהל, כישלון בעבודה שנגמרה, כישלון כלכלי שלא חסכתי מספיק בתקופות טובות יותר, הרגשתי שאפילו נכשלתי בחלום שלי למרות העבודה תוכנית ב' שלי תמיד הייתה לחזור לארץ.

אז בתחילת מרץ חזרתי לארץ. עליתי לקומה ה16 שההורים שלי עברו עליה מיד בפרוץ המלחמה בתזמון הזוי ולא מתוכנן. הם התכווצו בבית, שינו חוקים שהיו סבבה בבית ילדותי ופתאום צצתי עם שתי מזוודות ואורגנית. תופסת לנכדות הקטנות את חדר המשחקים ויושבת בלילות במרפסת בוכה את החיים.

סה"כ כיף לא? מי לא "מתרגש" מלחזור לגור עם ההורים כי הוא כישלון חרוץ?

ניסיתי לבנות תוכנית. כשאין לי תוכנית אני מאבדת כיוון, מסתחררת ובעיקר מאבדת את עצמי. אז חייב תוכנית. לחזור ללימודים? למצוא עבודה בתחום אחר אולי? שוב התעסקות של מה מעניין אותי, מה אני אוהבת, מה מעלה את הדופמין במוח ואפשר להרוויח עליו כמה שקלים.

נוסיף נקודות שצריך להתרגל בחזרה לארץ, וזה בזמן מלחמה. ואני. לא חובבת גדולה של הארץ... לא בקטע רע, אבל מערכת הזוגיות שיש לי עם ישראל ימתין לפוסט אחר.. זה הרבה יותר מורכב ואולי מערכת היחסים הכי מורכבת שיש לי בחיים האלו.

התחלתי קורס ערב, מצאתי עבודה שלא משלמת מספיק לאגוזים בסופר, אח"כ עבודה שכן משלמת אבל אני מאבדת את חיי איתה (הקונפליקט הטושישראלי חגג) המון המון דיונים עצמיים וניסיונות ובדיקות והבנות שאין ברירה - אני חייבת לחזור לאתונה.

מודה, שתמיד חלפה מחשבה בראשי שאולי אני בורחת. אולי אני אגיע ולא ארגיש טוב, אולי אני עושה לעצמי הצגה וזה איזה גחמה אימפולסיבית adhdית. נוכחתי לגלות שלא.. שאני צריכה לסמוך על עצמי יותר, לתחושות שלי ולאינטואיציות שלי. הגעתי לאתונה, והעבודה המתוכננת נדחתה ונדחתה ונדחתה עד שאחרי חודשיים גם בוטלה סופית. יומיים לפני הטיסה חזרה - אני 2 המזוודות והאורגנית, הרופא התקשר ובישר לי שאני חייבת לעבור פרוצדורה בהרדמה מלאה.

מפות לשד, החיים התגלגלו ומצאתי את עצמי באותה חברה שפיטרה אותי לפני כמה חודשים. התחושה כ"כ דומה, כ"כ מוכרת, כ"כ נחמדה ומנחמת - ויחד עם זאת, החברה הזו העבירה אותי לא מעט מרורים - משלמים טוב אבל בני זונות.

ורק אציין, שהגעתי מובטלת, ונשארתי מובטלת כמה חודשים, ולרגע לא הייתי באותו סטרס שהייתי בארץ.

בקיצור בלוגי, קצת נקטע לי חוט המחשבה אבל אספר לך קצת בדסמ כי מגיע לך 😋

משומה הרבה יותר קל לי להתחבר לצד הנשלט בעוד שהדומיננטיות צצה רק במקרים מסוימים וכשאני מרגישה בטוחה שיקבלו את זה בטוב. 

חקרתי קצת את חוויית הפומביות. הידיד בדסמי נעשה מיני כמובן אבל לא רומנטי, הזדיינו בפארקים, התמזמזנו על ספסלים והוא גילה לי על מסיבות שונות.. אמהמה, הוא selfish lover, הגמירה שלי עניינה לו תתחת. מבחינתו יש דרך אחת להגמיר אישה וזה באמצעות הזין הלא ממש גדול שלו, מודה שהוא היה סה"כ מספיק בגודל אבל בואו..

ואז הלכתי לפגוש את האקס, הוא היה הרבה יותר דומיננטי ממה שזכרתי והזין שלו בהחלט יותר גדול ומפנק אבל גם הוא כמו הקודם, selfish lover רק שפה יש קצת יותר היסטוריה.

בקיצור נשארה תאוותי בין רגליי במשך כל הפאקינג שבוע. חרמנות ברמה שלא דמיינתי. היא עדיין קיימת.. אני פשוט בררנית לגבי הפרטנרים שלי.. 

מעניין.. יש מצב שהמוד הנסיכתי שלי מתעורר כשאני חרמנית.. לפחות כרגע הוא כן 😆

זהו נראה לי.. מתה למצוא את הפרטנר המתאים.. 

הא הא הא איך שכחתי?? שימי!!! אהבת חיי ונשמת עיניי. בזמן התקופה של בארץ הספקתי לאמץ כלב! כי זה מה שעושים כשמובטלים 😂

בכל מקרה, אימצתי כלב בן 7, אחד שעבר חיים לא נעימים.. לא התייחסו אליו יפה ויש מצב שגם חווה התעללות. זוועה, אני יודעת. הוא ג'ק ראסל מעורב, חתיך חתיך חתיך עם עיניים של כפרה עליו. הייתי צריכה להשאיר אותו בארץ עד שיעבור זמן מבדיקת הנוגדנים שעשיתי לו, אבל החתיך צפוי להצטרף אליי ממש ממש בקרוב. So stay tuned 😜

דמט דמט דמט דמט דמט דמט דמט דמט. 

כוסעמק ערס וינעל העולם. 

It was too good to be true

כמה דקות אח"כ.. מעניין שהשיר הזה עלה לך טושינקה.. השיר הזה מחובר ל.. חלק ממני שבשנים האחרונות הרבה יותר קל לי איתו. אני לא בטוחה שאני רוצה לכתוב בקול רם עליו.. החלק הזה.. אבל הוא לא קשור לסערת הרגשות שלי..

ההבנה שהשיר הזה בכלל מקושר לחלק אחר שאני שלמה איתו בחיים האלה.. התת מודע של מסמן לך משהו טושי.. יש דברים שאת צריכה לשחרר כדי להצליח להתקדם.. יאללה נקסט טושה. סאלמת'.

ועכשיו, כשעה אח"כ ומעט מזון לנשמה.. אין קשר בין החלק ההוא לסערת הרגשות. שום קשר הגיוני, רציונלי ואמוצליונלי. 

נמאס לי ללכת בדרך לבד... ובכל פעם שנגמר משהו שנראה לך כאילו התחיל טוב, הפנטזיות שלך מפספסות את המציאות ולעיתים את מאבדת את עצמך..

אולי נועדת לפעול בדרכים אחרות.. ולא בדרכים שתמיד רצית לפעול.. 

ואת,

אל מי את צוחקת כשאת,

שוב לא מחבקת

כמעט עלית בי לרגע

הייתי אחר אם הייתי יודע

שאת,

אל מי את מקרבת מרחק

במי את מתאהבת

את מי לא עוזבת

אם רק היית נשארת,

הייתי עושה אותך מאושרת.

ואת, במי את נוגעת לאט,

במי את פוגעת

כמעט כמו אז כשפצעת בי

את כל העולם את גילית

ולקחת לי

איתך

ומי זה שעכשיו נוגע בך

אני מקווה שהוא מאושר שיש לו אותך

לא מכאיב לך

בך לא פוגע

הייתי כזה אם הייתי יודע.

מוקדש לך, ולך ולך ולכם ולכן. 

חברות בידיאסאמית BDSMic Friendship

האם זה משהו אפשרי? חברות על בסיס הבדסמ כשזה החיבור השיחתי העיקרי בין האנשים. 

Creating a safe space to talk about each one's deepest desires בלי הלחץ הרומנטי-מיני שכרוך ביצירת relationship באווירה שכזו...

שעת סיפור -

עבדנו יחד איזה שבוע בלחץ ונפגשנו מחדש אחרי כשנה וחצי. השיח לא הגיע מיד לכיוונים כאלו אבל אני כמו שאני - לא מתביישת בשום חלק בי, הבלחתי אמירות כאלו ואחרות. יום ויומיים עברו, והוזמנתי לפגישה חברתית בקרב זרים בסביבתי. משהו שאני נוהגת ללכת אליו מידי פעם ולהכיר אנשים שונים מהעולם - ונגררנו לשיחות עומק אישיות, ומשם גם למחשבה שהוא חמוד, תמים ובעיקר ונילי.

מכירים את זה שאתם מעלים את המילה "ונילי" והצד השני לא מבין כלום? כזה תמים ונאיב. את השיחה סיימנו ב4 וחצי בבוקר ולא דיברנו שבוע בערך.

אחרי שבוע הוא סיפר לי שעשה את מבחן הbdsm והסתבר שהוא... סתם לא מכיר מונחים. באמת באמת סתם. סוטה קינקי דומיננטי עם ניסיון לא קטנטן בעולמנו. רק שהוא מעולם לא טרח לבחון לעומק את הנושא ובעיקר זרם עם הפרטנריות. עדיין תמים ונאיב.. פחות ונילי 😏

מודה, שקצת נחמד לי שיש מקום לפרוק בו חשקים וחוויות, בלי הלחץ הרומנטי-מיני בו.. בלי לפחד שמחר אצטרך להוכיח שאני אוהבת את זה. בלי לחשוש שאולי אני לא יכולה לחזור בי או לתקן את סגנון המילה שבחרתי.. 

נראה לי שיש פה חברות מופלאה 😇

היי בלוגי.. לא כתבתי לך הרבה זמן לתחושתי... ועברו קצת מים בנהר... 

בעוד שהגוף שלי עדיין מחלים מההליך הכירוגי שעברתי בסוף אוגוסט, התחושה היא כמעט של חוסר אונים מענג. 

מגדל התוכניות התפרק לאט לאט. החום מהשריפות בעולמי הפנימי ממיס את התפאורה. הכל רועד, שבור, הרוס ומפויח... ורק אני עומדת בצד וצוחקת... 

לפי כחצי שנה הייתי בסיטואציה דומה, האדמה נשמטה ותחושת פאניקה מילאה אותי. ברחתי עם הזנב בין הרגליים למקום המוכר, במחשבה שזה יהיה הדבר הנכון. אין לי חרטה ולו אחת על הבחירה. היא הייתה הכרחית וחיזקה אותי מאוד. נתנה לי כוחות, תובנות והמון המון אהבה שאינה תלויה בדבר - ובשביל זה אני לנצח אשמח על הבחירה.

והיום.. כשאני קצת תקועה, קצת בודדה ובעיקר מותשת פיזית, אני צריכה למצוא את עצמי מחדש ולהרים בניין אמיתי ותפאורה חדשה מהניילונים.

את בסדר גמור טושי.. חכמה, יפה ומוצלחת. יש לך פרטנרים שימשיכו ללוות אותך גם כשתנסי לדחוף אותם החוצה - וזה לגמרי בזכות הקסם שלך.

ומי שלא רואה את זה? לא צריך אותך

אמון זאת מילה גדולה. מילה חזקה, איתנית. כזאת שמביאה איתה סמנטיקה משלל צבעי הקשת של השפה. 

מאז תחושת ההקלה שהרגשתי בלילות הראשונים בדירה ההיא שהייתה מבצר - והיום כמה רחובות בודדים ממני - התחלתי לעבוד על עצמי, לנתח את הקצוות הקיצוניים של עצמי ולהבין מה מתאים לי יותר בחיים אחרי חוויות עבר.

הרבה פעמים ניצלתי את הבלוג כדי לתעד חלק מהתהליכים כמחשבה שזה כמו מחברת, רק שהפעם אני לא צריכה לדאוג לכמות הדפים אל מול הקשקושים. 

רוב הקשיים האישיים שלי בתחום הבין - אישי מסתכם בבעיות אמון. אני יודעת, אני לא מיוחדת במיוחד עם בעיות האמון שלי - אבל המקום שעדיין לא הצלחתי לרדת אליו היה הסיבה..

ז"א, יש לי אלף דוגמאות (טוב אולי לא אלף... אולי חמש בלחץ) ללמה יש לי בעיות אמון - אף אחת מהן לא בתחום הזוגי. אין אף פרטנר שבגד בי, גם לפני עולם הפוליאמוריה. ובדוגרי.. גם בפן החברי.. האם אלו היו פעמים שהיה סיבה להיפגע או אולי תיאום ציפיות לקוי?

תראי, טושי.. את לא היית ילדה נעימה ברמות... אגרסיבית, שתלטנית ולא ממש נעימה.. את גם היית ילדה.. אל תשכחי את זה לרגע. אל תשפטי ילדה שחיפשה תשומת לב מהחברות שלה. וואלה - אני ממש אוהבת את הילדה הזו, אבל היא פעלה ממקומות לא נכונים ומפחדים שהלוואי שהיו מאבחנים אותי קודם ונותנים את הכלים לאמא שלי. 

קשיי קשב וריכוז זה מדארפאקר רציני.... זה כ"כ הרבה יותר מסתם לא להצליח ללמוד... זה הדרך בה המוח שלנו מתמודד עם שינויים, הדרך בה המוח שלנו משדר רגשות ומעכל חדשות, הדרך בה המוח שלנו מתמודד עם דחייה - חברתית או זוגית והדרך בה המוח שלנו בוחר לא "לתגמל" אותנו במעט תחושה טובה אחרי ביצוע מטלה שגרתית. (גילוי נאות, המשפט האחרון מעט מוטעה שכן המוח אכן מתגמל אותנו כמו כל אדם ניורוטיפיקאלי, זה פשוט שהוא שואב את התגמול הזה פי 4 במהירות ולכן זה הרבה פחות מורגש)

אז, אמון. ככה התחלתי את כל החפירה הזו.. בינתיים בתהליך עם עצמי הצלחתי להבין שיש רבדים ועומדים שונים של אמון וכל אדם בחיי נמצא בעומק מסיים בהתאם לקרבה ולמעשים שעשה כלפיי.

יש.. יש אזור שם.. בעומק עומק מרחב האמון שלי.. שאני משום מה לא נותנת לאף אחד להיכנס. הבסטי מידי פעם מקבלת הבלחות (ולגמרי מגיע לה מקום של כבוד שם) אבל אני לא מצליחה לשקע מישהו שם.. אנשים לא נמצאים איתי מספיק זמן ביום יום כדי להיות שם.. 

ובעצם.. הפעמים בהם אני מרגישה בדידות, היא כשאני מבינה שהאזור העמוק הזה, נשאר ריק. 

מחשבות.. 

אני משתדלת לא לכתוב המון על הבדסמ שלי.. סביר להניח כי אני עדיין מדייקת לי אותו.. כנראה כי אני עדיין לא מתאמתת עם החשקים העמוקים שלי... 

אם ישאלו אותי שאלות שונות - אצליח לענות על כולן. ואם באמת אחשוב לעומק אני יודעת מה הכי מניע אותי בתוך העולם הזה, מה חוזר על עצמו בכל אקט, סשן או פלרטוט שיחתי.

רכושנות. Possessiveness. והיא חייבת להיות הדדית.

"אבל טושי.. איך זה מתחבר עם פוליאמוריה?" - השאלה שחוזרת על עצמה בכל פעם מחדש

פוליאמוריה עבורי זה החופש. החופש למלא צרכים, החופש להתחבר למקומות עמוקים ושונים, החופש לעוף כמו ציפור לטיול בשמיים ועדיין לחזור לקן או לייצר אחד מוצלח יותר.

זה חלק מהצורך העמוק שלי ברכושנות. לדעת שיש לאן לחזור, להרגיש את מה ששלי נכבש מחדש ולתת את כולי מהמקום הכי עמוק של להיות שייכת. 

זה לא משנה איזה אקט תלבישו לזה - הצלפות שמשאירות סימנים, שתן שמסמן מבחוץ, חוסר אונים מובהק או גמירה בתחת עם פלאג סתום לכל היום.

המטרה מקדשת את האמצעים. רכושנות עולה מעל הכל ובכל דרך שרק תוכלו לדמיין.

אז איך אני אוהבת את חיי המין והזוגיות שלי? רכושניים. 

ועכשיו, כשאני כותבת את זה וחושבת על זה עוד טיפה.. אני חושבת שהפסיכולוגית בגיל 5 לא דייקה במילותיה.. לא הראיתי שתלטנות מעל הממוצע - הראיתי רכושנות. מה ששלי - שלי. 

אם זה היה הגיוני, חיי היו כנראה מחזמר אחד גדול או לפחות כמה בחלקים. 

Baby, I'm back. 

נתראה בביקור הבא בארץ הקודש 😉

נב

כנראה שלא ניפגש. פליז לא לנסות אותי🙏🏻

כבר פרסמתי את השיר הזה פה וכרגע זה מספיק כדי לבטא את התחושה