Hasta que salga el sol

Why can't you be honest about it? 

I wouldn't ask this question if I wasn't ready to each answer.

? So porque no podes a decir me la verdad¿

Es tan difícil para decir?

Prefiero siempre la verdad

כוסעמק. שחררי כבר.

אז האמת שלי? אני יותר מתגעגעת לחיים שהיו לי מאשר אליך. אתה היית חלק קטן בכל הדבר הזה שנקרא החלום שלי ואני כ"כ מתגעגעת אליו,שאני פשוט לא מצליחה להתאקלם פה.

ישראל הופכת אותי לנשלטת בלי יכולת להציב גבול, ואותה ילדה שאובחנה עם נטיות שתלטניות מעל הממוצע - סובלת פה. 

אני מבינה שזה מצב ביניים, ובדוגרי הוא לא רע במיוחד.. האמת? הוא דיי טוב..

הלוואי...

ועכשיו, כשעה אח"כ.. אני כבר טוב יותר. עדיין לא רוצה להיות פה ועם מוטיבציה בשמיים לשנות את המצב. 

את תראי טושי, זה עוד יקרה. 

ובזאת, אני מודה לאיזה ממשלה כושלת אירופית שמוכנה לשלם לי אבטלה בלי היותי אזרחית שלהם.

כמה אושר שנכנס קצת כסף 😮‍💨🫨🫣

ימים של אושר 

עד סוף העולם, אשמור לי אותם

ימים של אושר

אניח בצד, אשמור לי ל-

יום מעונן

הקשר בין נגן לכלי הנגינה שלו הוא קשר יחודי שמי שלא הוציא את נשמתו על הכלי באחד מימיו הקשים ביותר או המאושרים ביותר - לא יבין לעומק. 

במשך שנים הייתי מאנישה את כלי הנגינה שלי, כי למי אכפת שיש לי סקוואייר? זאת סימה. ולמי אכפת ההיסטוריה הדלה שלי עם הקלידים - קלייר תבוא איתי לכל מקום שרק אצליח. 

כל הכלים בחיי היו נקבות. אולי כי בכולן היה אפשר לתקוע בחור? לא בטוח.. הפסנתר בבית הורי תמיד היה זכר בראש שלי, רק בלי שם כי הוא לא שלי.. 

היום, אחרי כמעט 4 שנים הצלחתי להתקרב שוב לקלייר המקלדת שלי. אורגנית שנקנתה עם כסף שלא בהכרח היה לי והמון רגשות שיצאו אל קלידי הפלסטיק האומללים. 

שתבינו, קלייר תמיד הייתה שם בשבילי. תמיד קראה לי להוציא עליה אגרסיות וכאבים. תמיד רצתה שאלבש את האזניות על אוזניי ולרגע קט של 15 דק, 30 דק אולי שעה שבה אני שוכחת את כולם בחוץ. בשנים האחרונות לא ממש נגעתי בה.. ז"א היא המשיכה לקרוא לי, לדבר איתי, לפעמים גם הדלקתי וניגתי צליל וחצי, אבל לא הצלחתי לתת לה את רגשותיי.

מערכת היחסים של נגן על הכלי שלו זאת מערכת יחסים מורכבת ולפעמים, לא חד צדדית. אמנם הכלי תמיד ירצה שרק נחזור לנגן בו - אבל כל הצדדים יודעים את האיכות שיוצאת מזה. 

אהבו את עצמכם, וגם את קלייר שלכם או סימה❤️

בחייאת זומזום, תעזרו לי להבין.. 

אם אין מכונה קטנה באוטובוס לעניין, איך אני מתקפת רב קו עם חופשי חודשי??

מודה, לא ניסיתי לסרוק את הברקוד כי לא רציתי לשלם על נסיעה נוספת כשיש לי חופשי חודשי, אבל איך פאקינג נמנעים מדוח???

שוב - אין לי בעיה עם לטעון כסף ברב קו או משהו כזה - איך אני גורמת לפקח להבין שנכנסתי לאוטובוס ותיקפתי נסיעה אם אין יכולת לתקף? 

מצורף סרטון משעשע של אוהבי רב קו

אז 12 שעות אחרי שפורסם הפוסט הקודם התעוררתי עם ענייני קיבה קשה..

כבר בערך עשור שאני רגישה ללקטוז - רגישה ולא אלרגית, זה לא מסכן חיים - אבל כשאני במקום רגשי קשוח הרגישות שלי נעשית הרבה יותר קשוחה. 

הצד המזוכיסטי בי למד לחיות עם מעט לקטוז ביום כדי שהרגישות לא תהיה מוגזמת בתחושות אח"כ וכדי שאמשיך להינות ממתוקים מדהימים וגבינות טעימות. ו-וואלה, אחרי שלושה ימים קשים ונטולי לקטוז, נראה לי שסיימתי איתו.

הגיע לדעתי היום שבו אני צריכה להיפרד לתמיד מהלקטוז... איך נפרדים מאהבה כזו גדולה? 

אני לא חושבת שאתם מבינים כמה מערכת היחסים שלי עם לקטוז היא סבוכה איומה וכואבת.. אני לא חושבת שאני מבינה כמה מערכת היחסים הזו לא טובה לי ולא בריאה לי (תרתי משמע).

מהמאכלים הכי אהובים עליי בעולם מכילים לקטוז. אם הייתי יכולה לאכול מוצרים עם לקטוז 3 או 6 פעמים ביום, כנראה שהייתי עושה את זה - בטח על חשבון בשר. 

אבל אחרי שלושה ימים מאוד כואבים, מאוד קשים, מאוד מסויטים.. אני חושבת רשמית על פרידה וחסימה.. 

כשהייתי ילדה אהבתי לצפות בטלנובלות לטיניות. בעיקר מה שהיה נפוץ בארץ - קטנטנות, המורדים וכל מה שהיה בסגנון. הלילה בפעם הראשונה (נראה לי) בחיי שחלמתי בספרדית. 

דיברתי עם איזו אמא ושני ילדיה על שטויות וקשקושים וכמה יפים הילדים שלה.. הזכיר לי אירוע שקרה לפני כשנה שפשוט התחילו ברחוב יווני לדבר איתי בספרדית. כן, רחוב יווני ודיברו איתי בספרדית. Espectacular.

טושיל'ה Recuerda que la vida es bella.

נ.ב.

כמה דברים קפצת פה בראש.. הספרדית קשור לקונפליקט פנימי אחר שרץ לי בגוף בכל פעם שאני נמצאת בארץ הקודש. וגאדדדד כמות האנגלית שאני דוחפת בתוך המשפטים... ככה מאבדים שפה?? פפפ

ומה קשור לגבי כמה החיים יפים? לקטוז, ספרדית וכל הבלאגן שרץ לי באמצע

טושי תכתבי!! אח"כ תרגישי טוב עם עצמך.

פעם כתבתי פה על לחזור הביתה. על שיחה עם אחי הגדול והתחושות שיש כשחוזרים הביתה. 

כבר כמה ימים שאני חוזרת למקום מגורי הנוכחי ומתייפחת בבכי מרורים שאולי אני "בדרך הביתה" אבל זה ממש לא הבית. 

תיאורתית, הבית שלי נמצא איפה שהכי נוח לי. לא רק תיאורתית למען האמת.. אולי זה בגלל שאני לא מרגישה פה בבית.. אולי זה בכלל כי לא גרת פה אף פעם באמת וזה לא הבית שלך בשום צורה. אולי כי.. מה זה משנה בעצם? זה לא שלך. 

בכל התקופות שאי פעם חייתי והייתי לבד בכל מיני מחוזות מוזרים של המדינה והעולם, לא הרגשתי בודדה מאוד. לא חושבת שהרגשתי בודדה בכלל אם כי אכן היו רגעי בדידות.. כאן, אני מרגישה האישה הכי בודדה בעולם בזמן שהיא מוקפת באנשים שהכי אוהבים אותה. לא אבסורד?

"אל תדאגי, תוכלי לבנות את זה מחדש ואפילו טוב יותר!" כן, זה האובייס. אין לי צל של ספק שאוכל לשקם מחדש את חיי למקום אפילו טוב יותר. עדיין, האבל על מה שאיבדתי, קיים - נוכח - מאפיר את היום והמסביב..

ואתה.. חשבתי כמה פעמים אולי לכתוב פה מכתב בשבילך שלא יגיע לעולם ושלא תבין לעולם.. אני רוצה לשחרר אותך, אני רוצה לתת ללב שלי להתפתח בלעדיך. נשארת שם, בלי רצון וחשק לפתח אותנו מעבר ואני רוצה מעבר (את אותו מעבר שתמיד דיברת עליו)... אמרתי לך שלא נגיע לשנה😉

נגמר לי להיום.. היה גם צריך להיות קצת בדסמ אבל נגמרו המילים אז אתם מוזמנים לדמיין איזה בדסמ שאתם אוהבים, אין צורך לשתף אותי בזה 😜

כבר כמה ימים שאני עומלת לארוז את חיי למספר מזוודות בודדות. השינוי הכרחי לצמיחה ולהתפתחות אבל לא ממש רצוי לנוכח הנסיבות.. 

שני קרטונים מלאים בבגדים - חלקם חדשים עם הטיקט וחלקם במצב מזעזע. המון שקיות של זבל וציוד שחשבתי שישאר עוד זמן איתי ומתחלק בין החברים. 

אני מוצפת, הגוף שלי כואב ושרירים נתפסו מכל כיוון. לא נשאר לי עוד המון ויחד עם זאת - אני לא מסוגלת יותר.

אני צריכה סשן. אני רוצה כאב פיזי שישכיח את הכאב הפנימי לרגע. 

לא הייתי מתארת את עצמי כמזוכיסטית.. אפילו הייתי אומרת שכאב לשם כאב לא ממש עושה לי את זה.. אבל כרגע... כ"כ כואב לי - שזה כבר לא משנה... 

עוד קצת טושי.. עוד קצת הרבה... 

אני מתגעגעת לדברים שאסור לי להתגעגע אליהם. אני מתאבלת על דברים שעוד לא לגמרי איבדתי.

אני מתמקדת בעיקר, מבינה את החיוביות שבכל הדבר הזה והכל טוב. 

לפעמים אני חושבת שהדרך שאני בוחרת בה היא לא הדרך שהיית רוצה לבחור בה אבל בחרתי כי אין כ"כ ברירה. אבל גם זה לא מדויק, תמיד יש ברירה. פשוט.. לא הברירות שאני רוצה...

הלילות הכי קשים לי. הכל חונק הכל מנותק הכל לא פאקינג זה. 

אני רוצה הביתה.. שנעלם לי בין הידיים.. 

הצרות האישיות שלי תמיד מגיעות בצרורות. לפעמים אני חושבת שאלוהים בוחן את הרצון שלי להתקיים. 

אין מה לדאוג, אני רוצה למות אבל לא עד כדי כך, אני מעדיפה לחזור חודש אחורה בזמן מאשר למות..