|
|
|
Dear Disney plus,
לא עניתם לפניות שלי עד עכשיו אז נשאר לי להמשיך להתמרמר עם עצמי.
למה לעזאזל אין אפשרות לשנות סרט לדיבוב לעברית במינוי האירופי שלכם???!!! אני כבר לא מדברת על תרגום לעברית, זה מזמן ויתרתי בחיים בחו"ל.
יש אפשרות לסינית!!! אבל לא עברית?? יש את זה במינוי הישראלי שלכם אתם רק צריכים לפתוח את האופציה 😭
תנו לי למלמל את הסרט בעברית בלייב כמו פעםםםםםם
שבתות מושלמות
בא לי להתקלח איתך שוב...
בא לי להיכנס איתך למקלחון גדול ולרדת על ברכיי.
פניי פונות אליך, מביטה בך מלמטה בזמן שאתה פותח ומכוון את זרם המים לחום נעים.
בא לי.
בא לי שזרם צהבהב יצא ממך ויפגע שוב בפניי בשיערי, בשדיי. שתסתכל עליי מלמעלה גאה - בקטנה שלך שנהנית תחתיך.
בא לי שתמלא אותי שוב. להכניס אותך עמוק לפי בזמן שידייך מעסות את שיערי הרטוב, מוסיפות מים ומכוונות את ראשי לקצב שלך.
בא לי ליילל מתסכול כשתתרחק ממני. שתגחך עליי כשאני כה כמהה אליך בזמן שאתה אוסף בידך שמפו.
"את כזאת חסרת סבלנות קטנה..." בזמן שאני מחליפה איתך מבט לא מרוצה על אותה התרחקות.
בא לי שוב שתתקרב בחזרה, הזין שלך נכנס עמוק שוב לגרוני וידייך חופפות את שיערי. מסבנות אותי ומנקות מכל לכלוך וטינופת שהספקת לפזר עליי עד אותו רגע. שתכוון את ראשי ככל שתרצה עד לסיפוק שתרגיש כשאהיה נקייה.
ככה ומתחת לזרם המים החמים כשאתה שוטף אותי מהסבון, ששוב תנעץ עצמך עמוק בגרוני. דורש ממני לפתוח את הפה ומציין שעד שהסבון לא ישטף בשלמותו, עליי להחזיק אותך בפנים.
רק התרחקות שלך כדי להגיע למרכך השיער מודיעה לי שהסבון נשטף.
בא לי שתחזור עם המרכך והפעם לא תהיה עדין. תשתמש בפה שלי כמו אז. תנעץ ותחלל ותתקע ותזיין עד לפריקה מלאה שלך. תזריע אותי מהגרון לנפש.
בא לי שתנגב אותי שוב.
שתקח אותי מהמקלחת לספה גדולה בבית קטן ותסרק אותי שוב כמו אז. תייבש מעט את שיערי שוב ותוודא ששום קשר לא נשאר.
אתה אוהב אותי ערומה ואולי כל החלק הבא לא יתקבל בחשבון אבל בא לי שתלביש אותי חם. שתלביש אותי בבגד שיכול לעטוף אותי כמעט כמוך, כזה שיגרום לי להרהר אם בכלל עוד תגע בי הערב אבל יהיה לי נעים...
והכי בא לי אחרי כל זה... שתאסוף אותי לחיבוק עמוק איתך.
נב,
יש גיפ אחד, שלצערי ללא פנים מאבד את הפואנטה.. אז אשאיר בנינו ❤️
היה לי מה לכתוב היום, גם חשבתי על תמונה
אבל נראה שרק אאחל לכם שבת רגועה.
זמן להשלים שעות שינה ולחשוב מחשבות על ימים יפים...
וזכור למרות כל הכאב והקושי שסה"כ יש אחלה חיים...
מדגדג לי לעשות קעקוע, מהסיבות הלא נכונות. להעביר את הכאב המנטלי הגדול שמקריס אותי בלי להתעורר לאזעקות כמוכם.
להעביר את הכאב לאזור חיצוני שנשאר אח"כ באופן יפיפה על הגוף.
יש כמה בראש אך אני לא הכי בטוחה בכל אחד.. האם זה משהו להוסיף ליד ההיסטוריה?
עד ה7 באוקטובר הייתי כמעט חלקה בידיים....
גיל 14 הייתה הפעם הראשונה שדיברתי על לעשות קעקועים.
ידעתי בדיוק מה אני רוצה - מפתח פה על כף יד שמאל ומפתח סול על כף יד ימין.
ציירתי בלורד בכל בוקר מחדש ותרגלתי התרגלות למראה הקבוע בכף ידי.
כששאלתי את ההורים שלי, אבא שלי אמר מיד במקום "בשום פנים ואופן לא. עד גיל 18 את באחריותי ולא אסכים לשום שינוי קבוע בגופך. בגיל 18 את תהיי אדון לעצמך ותעשי מה שאת רוצה."
אמא שלי אפילו לא הספיקה להגיב.
"אבל אבב-" אבא שלי לא נתן לי לסיים את המשפט - "אמרתי לא. שחררי מזה. לא יקרה." עם המבט הכי רציני בעיניו שאיי פעם פגשתי.
הסתכלתי על אמא שלי שאמרה בחצי חיוך - "אל תסתכלי עליי, אני מסכימה איתו"
פפפפפפ טווווובבבבבבבב
אם יש משהו שפחדתי ממנו זה להמרות את פיהם. הייתי כ"כ ילדה טובה והרגשתי שגם ככה אני מאכזבת אותם בתחום הלימודים והחברתי שלא רציתי לעשות עוד צרות. שעת עוצר זאת שעת עוצר בלי עוררין, אין דבר כזה שלא עונים לשיחת טלפון מהם - לא משנה איפה אני או מה אני עושה, אין דבר כזה לא ללכת לבית הספר אם לא עלה לי החום או כי השקעתי את כל הלילה בהכנת פעולות לצופים.
כשהגעתי לגיל 16 ביקשתי ליומולדת שיתנו לי לצבוע את השיער. ז"א לא ביקשתי את זה ספציפית ליומולדת אבל זה היה באותה תקופה. אמא שלי סרבה באותה מהירות שאבא שלי סירב בזמנו על הקעקוע. אבא שלי... הסתכל עליי אחרי תחנונים רבים מנשוא והבטחות חוזרות שלא אצבע לצבע הזוי ואני רק רוצה בלונד או ג'ינג'י או שחור לשם שינוי - ולקח את אמא שלי לשיחה. כשעה אחכ הם יצאו מחדר השינה ואישרו לי לצבוע את השיער לצבע טבעי שקונים בסופרפארם. יששששש
אבא שלי אמר לי אחכ שהוא חשב על זה, וזה לא שינוי קבוע בגוף ולכן הוא בסדר שאעשה את זה אם ארגיש יותר טוב עם עצמי.
יומיים אחכ כבר הייתי ג'ינג'ית, נכנסתי לכיתה עם צבע חדש ובוהק מהחום הבהיר שהיה לפני והרגשתי סוף סוף שינוי באוויר.
צבעתי אח"כ לשחור ואז שוב לג'ינג'י, את י"ב סיימתי עם אדום או בורדו. הייתי בלונדינית כמה פעמים ואפילו יומיים לפני השחרור הצבאי צבעתי לורוד בוהק. רציתי כחול אבל הספר המליץ שלא וזרמתי.
אחרי הורוד חזרתי תקופה לחום אבל תמיד אני נשברת ובסוף צובעת את השיער לאיזה צבע אחר.
היום אני באדום-דהוי-תצבעי-אותי-כבר ואני מתלבטת לי אם להמשיך באדום או לחזור לחום.. אולי שחור?
ולגבי הקעקועים? בגיל 18 ושלושה חודשים, בזמן הקלטות של מגמת המוזיקה בת"א וכשההורים שלי בשבועיים באיטליה קונים עצים לגיטרות של אבא שלי - הלכתי לקעקע את מפתח פה בכף יד שמאל ואת מפתח סול בכף יד ימין - מספרת להם בשיחת סקייפ מקרטעת 🤭
בסטודיו אמרו לי שממש לא מומלץ במיקום לו חלמתי במשך ארבעת השנים האלו ושקצת גדול יותר וליד יהיה עמיד לאורך זמן.
המקעקע שאל אותי במעבר בין מפתח הפה לסול אם סיימתי עם החוויה או שההתמכרות רק התחילה? גיחחתי בתשובה אבל בסתר ליבי, ידעתי שזו רק ההתחלה.
באתי להוסיף תמונות שלהם ואז נזכרתי בעוד permanent modification שנשארתי איתו, צלקת בגבה מתאונה בסשן שכלל חניקות. כתבתי על האירוע כבר בזמנו לא ארחיב יותר מידי.. האם באמת התגברתי על האירוע ההוא בו נאלצתי לתפוס פיקוד אחרי שכבר מסרתי שליטה ונפגעתי פיזית
ההצצה במנהרת התמונות, החלפת המבט בגבה מול המראה ביומיים האחרונים..
בלבולים של תוכניות משתנות, רצונות, שיחות ומחשבות לעצמי... יום בריא סה"כ ❤️
קעקועים, גבות מעוררות מחשבה נוספת והשיר שהעיר אותי הבוקר בבחירתו של ספוטיפיי
צילום מרגע האירוע כדי להבין את סדר גודל העניין אחרי השתלטות על הדימום
והפנס בגבה שנשאר קבוע עד היום...
בדרך כלל אני נוהגת לפאר ולדבר על הציצים שלי. כפי שכבר ציינתי בעבר, הציצים שלי הם הסופר פאוור שלי. הם המגן מעל כל החומות והסיבה הראשית בחיי למה אני לא אוהבת לרוץ ברבים או ללכת לים.
הם מושכים תשומת לב גם כשאני לא מעוניינת בה אז העדפתי to own it ולהיות גאה בגנטיקה המוצלחת שלי במקום להרגיש מוטרדת.
אבל אם נהיה רק לרגע אחד כנים. יש לי גם סה"כ אחלה תחת. עם אימונים הוא גם יכול להיות ממש אש אבל גם בלי הוא סה"כ חמוד מאוד ונוכח.
אז טוסיק יפה שלי, אמנם אתה תמיד נשאר מאחור ואני לא מפארת אותך כמו שהיית רוצה, אך חשוב שתדע שאני מגה גאה ואוהבת אותך ותודה על כל סימן, פליק והצלפה ששרדת😜
Cintura זה מותן ולא תחת, אבל גם התחת זז עם המותניים 😉
נ. ב. לכינוי שלי אין שום קשר אליו 😘
שני צ'ייסרים של טובי, פחית בירה וכמה שירים טובים לנשמה ואני כבר במקום אחר. הבנו כבר שאני במוד חפירתי של פריקה לעצמי כן?
עדיין חופר אבל... אחרת, זה בשבילך טושה ליום שבו תחזרי לקלייר וסימה.
שלבים לביצוע קאבר מספק רגשית של טושי:
הקשיבי לשיר בין 5-8 פעמים, פעמיים ראשונות עם מילים כדי ללמוד את הכתיבה מול המלודיה, שאר הפעמים מוקדשים בכל פעם לכלי אחר - תופים, ללמוד את הקצב והמעברים השונים, גיטרות - לוודא מתי כל ליין ובאיזה סולם הוא, לפעמים גם ממש למצוא את המלודיה משמיעה. השירה - ללמוד מתי הם עוצרים לנשום ומתי הם עושים פלצץ, מתי הם שרים מהסרעפת ומתי הם עוד לא מעצימים כי השיר דורש את זה. ובסוף, החלק האהוב עליי שתמיד מושך אותי - הבס, מתי הוא מוסיף ומתי הוא מפחית, מתי הוא מסתכל על התופיסט ומרגיע את הקצב. להיות בסיסיט זה משהו שלא עובר, אמנם בקושי מרגישים אותו אלו שלא מבינים מספיק במוזיקה, אבל בלעדיו כל הקטע יקרוס לעצמו.
הבסיסט הוא זה ששומר על הקצב באמת. כמות הפעמים שהייתי צריכה להרגיע את המתופף הנלהב בעיניים ודרכי הוא קיבל את הזרמים המוזיקליים מכולם. הפסנתרן/החלילן/הזמר או הגיטריסט יכלו להיאבד במחשבות הזמן שאני מוודה שהתופים ובס מחזיקים אותם חזק.
אח"כ לשחזר עד שזה נשמע לך מדויק מספיק - גם אם זה יקח חודשים לאימון קולי.
יום יבוא טושי, אני יודעת שהוא יבוא. יהיה לך הצורך והאומץ לחזור לזה.
תמונה של אבא עם גיטרה קלאסית וארבעת ילדיו סוף סוף מנגנים יחד - דבר שלא קרה כ"כ לפני ולא יקרה עוד אחרי לצערי ומזלי.
ושיר אחד שטושי עבדה מאוד קשה לפני הקורונה כדי לנסות לשחזר לבד את כל הכלים ברמה של 1:1 ולא הספיקה מעולם להקליט ולערוך.
תכתבי, תפלטי, תהרהרי.
עמוד האינסטגרם של ערוץ הילדים התחפש לנוסטלגיה למילניאלים. נראה שזה איזה טרנד עולמי לשחזר למילניאלים את הילדות בשנים האחרונות וגם ערוץ הילדים בחרו להחזיר אותנו לרגעים התמימים.
ב2005 הכיתה שלי הגיעה לששטוס. הפסדנו אמנם ברבע הגמר אחרי שהזורע או מגדל העמק גנבו לנו חתיכה מהפאזל ואז פשוט נפל לנו הרוח ונכשלנו בהכל.
שנה לפניכן עברתי חרם חברתי בכיתה. לא משהו ארוך במיוחד, אולי כמה ימים עד שהמורה גערה בכולם על נידוי שלוש בנות - האחת שמנה, השניה בכיינית והשלישית סתם מוזרה.
אני אגב הייתי הבכיינית.
זאת הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שאיבדתי שליטה עליהם. שלא הצלחתי לוסת את הרגשות שלי עד כדי כך שבכיתי בכל דבר. שלא הבנתי למה לא מבינים אותי. אף אחד לא הבין אותי, גם לא אותה פסיכולוגית עם האבחנה על שתלטנות שחזרתי אליה לטיפול ממוקד. מה שכן אחרי הטיפול הממוקד אכן היו לי חברים, כבר לא ממש בכיתי (טוב עדיין בכיתי אבל זה כבר היה חמוד יותר) והתחילו צרות אחרות שקשורות לadhd - לימודים.
באותה שנה של לששטוס התחלתי לפגר בחומר בחשבון ומתמטיקה. אני זוכרת ממש את הרגע בו ישבתי בשיעור ולא הבנתי מה המורה רוצה ממני ועל מה לעזאזל היא מדברת?
בחטיבת הביניים שוב צצו תחושות של חוסר השליטה. שוב הלכתי מכות עם ערסים כי התגרתי בהם ושוב נשלחתי לאותה הפסיכולוגית לדיבור צפוף על עיכול שינויים והבנה שהשטן לא גדול כמו שאני מרגישה. אחרי הסיבוב הזה כבר לא חזרתי אליה יותר... הרגשתי ששיטת הטיפול שלה לא מועילה לי במיוחד כי היא לא אומרת פאקינג כלום ולהתבחבש עם עצמי אני כבר עושה מצוין.
מתמטיקה היה ממש כישלון. נכשלים על גבול ה60 בהקבצה בינונית. ההורים שלי כבר לא ידעו מה לעשות אז לקחו אותי לאבחון ספציפי דיסקלקוליה, דיסגרפיה, דיסוואטאבר. 8 שעות של מבחנים שכל מה שאני זוכרת מהם זה הצורות, הסלט פסטה שאכלתי בצהריים והמעליות של הבניין מעבר לחלון. כמות הפעמים שהמאבחנת הוציאה אותי מזון של הסתכלות על מעליות שקופות עולות ויורדות. אם אני זוכרת נכון היה שלב שהיא הורידה את הוילון ודיי מהר הרימה חזרה. בסוף האבחנה שלה הייתה המלצה חמה חמה חמה לבדוק עם נירולוג על הadhd.
ענת הייתה המורה למתמטיקה בכיתה ח' ומחנכת בשכבה. לא כ"כ ברור לי איך, הייתי עם ציונים סבירים פלוס בהקבצה ב', אבל היא החליטה שאני צריכה לעבור להקבצה א' שלה ולשבת צמוד לתחת שלה כל שיעור. בכיתה שלה היו על הקירות מלא טקסטים צבעוניים שלא קשורים בשום עולם למתמטיקה. היה גם נוף מהחלון לכלום ושום דבר של חולות עליהם הוקמו הצריפים שלמדנו בהם.. בתחילת השנה עוד שמתי לב לפרטים, אבל בסביבות נובמבר קיבלתי את האבחנה על הadhd והתחלתי גם לנסות ריטלין.
יחד עם הריטלין וענת התחלתי לקבל 90 בהקבצה א'. זה לא קרה ברגע אחד אבל פתאום לא הייתי הסתומה הזו. לא הייתי מטומטמת. לא הייתי מגיעה למצב באמצע שיעור שאין לי שמץ של מושג על מה המורה דיברה כי הייתי עסוקה בלצייר. עדיין ציירתי או כתבתי שירים, אבל הצלחתי גם להקשיב למורה (רוב הזמן).
לצערי בכיתה ט' ענת יצאה לחופש לידה והמורה שקיבלנו didn't give a fuck about my adhd. קיבלתי אצלו את הציונים הכי נמוכים בעולם, מספרים כמו 6 ו7 מתוך 100.
היו עוד עניינים ברקע אבל הם לא ממש רלוונטי פה ולא ממש.. מה כן רלוונטי טושי? מה הפואנטה של הטקסט הזה וadhd וחוסר שליטה..? מה את...?
התעוררה בי הנוסטלגיה בעקבות ערוץ הילדים. הילדה התמימה והשנים בהם איבדתי את. התמימות..בין היתר הסתכלות בתמונות עבר על ילדה שהיא..
Fuck it Tushi. Be fucking honest. את האיום הכי גדול שלך. את מפחדת להצליח כי לא תדעי להתמודד עם זה. וזה ב ד י ו ק מה שהילדה ההיא פחדה ממנו. ובעוד שמאוד היית רוצה להגיד יאללה כוסעומו ולהתגבר על עצמך - את bitchening about yourself day and night. וזה רק כי את יודעת שאת יכולה יותר.
אגב מתמטיקה, את הבגרויות צלחתי בקושי רב מאוד אבל בסוף גם עם ציונים טובים וכשנה אחרי השחרור שלי גם הגעתי למצב שאני מעבירה שיעורים כהכנה לבגרות במתמטיקה.
I guess I'm not that stupid ha?
ועכשיו גברת טושי, להרמת מצב הרוח - יש לך 30-40 דק להמשיך לשקוע (מעדיפה שפחות אבל יאללה פורגנת) ונא בבקשה לשלוף בירה מהמקרר ולהפעיל את ספוטיפיי על shuffle - מרסייי🙏🏻 (בזבזת את 40 הדקות האלו לעשות ריפיין לפוסט הזה, תתמודדי)
טושי מה עם תמונה מההה? יש מנויי!! 😂 פומואית קטנה.
תמונה מול מראה שמולה קיבלתי החלטה תמיד לאהוב את עצמי אחרי ערב דומה עמוס מחשבות על עצמי והמון bitchening. את ההחלטה קיבלתי, לא התמונה-
כן, זה לא עירום מעלה לייקים, וזו אפילו לא תמונה עדכנית לימינו אנו. סתם אישה שאוהבת את עצמה מול ראי. מזל שאני לא כותבת את הבלוג הזה בשביל מישהו מלבד עצמי 😘
כבר בשנה השניה שלי פה באתונה שקלתי לאמץ איזה חתלתול או כלבלב מתוק.
מצד אחד חברים בסביבה פה התחילו לאמץ עוד ועוד ועוד, היכולת הכלכלית שלי יכלה לעמוד ביצור חי והעבודה מהבית העניקה יתרון לכלבלב שיחייב אותי לצאת לסיבובים.
מצד שני, חששתי ממעברים, התחייבות ליצור חי והמגבלות שנוצרות בעקבות (אין בעיה שאבוא אלייך ונשב אבל אני צריך לחזור לבאביס ב... או שאביא אולי איתי, אמר פעם הידיד ההומו).
התחברתי לקבוצות אימוץ באזורי, אפילו נדלקתי על איזה זקנצ'יק עיוור שלא נשאר לו יותר מידי, אבל הוא היה רחוק מידי לכל הפרוצדורה.
וכך עברו להם שנים בהם התלבטתי אם זה רעיון טוב או לא ואחי הגדול בינתיים אימץ לו כלבה מתוקה בת שנתיים. אזעקה קטנה של 6 קילו מתוק והתחיל לעשות אומנות לכלבים אחרים.
מי שעוקב אחריי כבר שנים, יודע שבמהלך ששת השנים האחרונות היה גם ניסיון חזרה לארץ באמצע המלחמה. וככה, חודש וחצי לפני שאני עוזבת שוב את הארץ וחוזרת לאתונה, שעתיים או שלוש לפני שאני נפגשת עם אחי בבר, הוא נוסע לאשקלון בהול בהול בהול להוציא כלב מתוק מבית מתעלל.
בערב 1+1 במועדון מעושן בפלורנטין, הוא מספר לי על הג'ק ראסל הפחדן שנמצא בביתו, מראה לי דרך. מצלמה שהתקין את הבייגלולי מבוייגל על הספה שלו ועל הדרך גם סרטון שלו עם וונדי המתוקה משחקים בחיבור יוצא דופן.
כנראה מן אללה, לא יודעת. זה היה יום חמישי ושתיתי קצת יותר מידי כדי לנהוג חזרה מתל אביב לבית הוריי, אחי הציע שאשן אצלו ויחד מחר נסע להורים בדלקן של אמא - וגם אחסוך לי להזיז את הרכב בסופש בתל אביב.
ובלילה הראשון של הכלב הפחדן בחייו החדשים, חלקנו הוא ואני ספה תלאביבית מטונפת קלות.
לקח לי עוד שבועיים או שלושה עד שהחלטתי סופית, אבל הוא בחר בי מהרגע הראשון ובכל פעם שראה אותי מאז רץ ישר אליי (אלא אם יש לכם עוף ביד, אז אני לא מעניינת)
רצינו לבחור לו שם חדש כדי לסמל את החיים החדשים. אחי מאוד רצה רונין - סמוראי ללא מאסטר לאור היציאה מהבית המתעלל. אני ראיתי רק שימי בראש. מהרגע הראשון קראתי לו שימי וזה אכן השם היחיד שהסכים לקבל אחרי אימוץ סופי שלי
"טשטש, אני קורא לו רונין, מעניין לו תביצים שאין לו. קורא לו שימי, הוא בא!"
מאז אני קוראת לו באלף שמות אחרים, הוא תמיד מגיע.
אז תכירו את שימי, שמשון, גושימי, גושגושיטוווו טיטו יאוווו, בייגלולילו aka לולי או לולו, פושפושיטו, לושלושיטו. לפעמים גם פוקפוק (עם f), קוטקוט (kutkut), לוקלוק, לוקיקוק ו.. טוב יש באמת מלא.. ערימה של גיבובים ותרכובות של אותיות וצלילים 😂
עד כה כלב חמוד ונורמטיבי נכון?
בייגלולילו דרמטי מקור
פוקיטו משתיק אמא מעצבנת ומציקה
אמא מפריעה לבלוליק לישון
לושי מפריע לאמא לישון
בתאכלס, הוא ממש רוצה חום ואהבה
או להגביל אותי בתנועה תוכדי שינה
פוקיק שלי אהובי בכורי מאומצי, תודה על המון אושר צחוק ועצבים❤️
נ.ב.
הוא לא ג'ק ראסל אלא פארסון ראסל (קצת גדולים יותר מהג'קים), חיה רעה נגד חתולים, ציפורים וכלבים חיים בסרט (זה כולל אותו אגב, החי בסרט הראשי)
אין שיר בעולם שתתנו לי ולא אצליח להפוך אתזה לשיר הלל לגוש. זאת הפכה למומחיות שלי בשנתיים האחרונות 😁
קשה לי לסרב למתנות נפלאות למרות שנאתי העזה להפתעות.
אז תודה כלובי על חודש שאתאמץ לנצל את האופציה להעלות תמונות 🤭
לקראת סוף השירות הצבאי שלי התחלתי לקרוא המון ספרים. כל יום או יומיים הייתי מתחילה ספר ובולעת אותו לשכרון. את מרבית הכסף שלי הוצאתי על מבצעי 3 או 4 במאה והייתי קונה סדרות שלמות של ספרים. גומעת אותם כמו בבינג' של סדרת טלוויזיה.
היה קשה להזיז אותי מספר, אם החלטתי שאני מתחילה אחד כנראה שאין מה לדבר איתי היום עד שהספר יגמר. אני עוד זוכרת את השותפה בב"ש מתלוננת שהבטחתי רק עוד 10 דקות ואני יושבת איתה אבל בעצם נכנסתי לעוד פרק בסיפור😅
עם השנים ומעברי הדירות הספרים הלכו איתי. תמיד היה תיק אחד ענק וכבד של הספרים שלי שנסחב לכל מקום.
אפילו בנתניה כבר הייתה להם כוננית צהובה כמו הסמלון שלי והם כולם עמדו יפים על מדפים נקיים מסביב לדמויות לגו שבניתי, הדובי מכיתה ד' וספר "מר שמח" שאני בוחרת תמיד להחזיק.
ליוון לא התכוונתי להעביר אותם כי רק במחשבה על כמות המשקל והכסף שהולך רק על מעבר של זה.. לקחתי כמה איתי. יש כמה שהסיפור שלהם נצרב לי בזיכרון. מצאתי את עצמי קוראת שוב ושוב ושוב ושוב ושוב את הסיפורים. ושוב. מתרגשת מאותם הרגעים, נבהלת מאותם השיגעונות, מתחרמנת מאותם התיאורים.
גאולה יפיפיה הוא ספר רביעי בסדרה של אסון יפיפיה - ליס ותומי תמיד יהיו זוג בדיוני שמלווה אותי במחשבותיי. תומי שמוריד מעצמו למען אושרם של משפחתו תוך ניהול והשתלטות עצמית המעוררת הערצה מול ליס שלא מתביישת בכלום ופשוט עושה את מה שהיא טובה בו, בלי חשש או פחד. והיא לא באד אס ביצ', היא פשוט טובה במה שהיא עושה ועושה את העבודה ב300 אחוז.
אחת הסצנות הראשונות בספר זה כשהם הולכים אליה הביתה שיכורים אחרי מלא אלכוהול בבר למטה. הוא מוריד לה את המכנסיים ומגלה שהיא בלי תחתונים - היא מגלה לו שאין לה, היא לא הולכת איתם. אח"כ הנושא חוזר בספר בצורה מחרמנת למדיי כשאיש המערות יוצא ממנו והוא נטרף מהמחשבה שהיא מסתובבת במשרד בחצאית.
יום או יומיים אח"כ החלטתי לנסות את ליס. מה תהיה התחושה אם אתחיל לזנוח את התחתונים? מאז קניתי לעצמי אולי פעם אחת תחתונים שבסוף לא לבשתי מעולם ועבר עשור מאז לפחות.
ניסיתי תקופה לחזור לתחתונים, זה היה הדבר הכי לא נוח בעולם. החזקתי חצי שעה באוטו והורדתי. אני זוכרת שעצרתי אמצע הכביש להוריד אותם כי לא יכולתי יותר.
אז תודה ליס על הכוח להיצמד לעצמי regardless מה אחרים יגידו. תודה גם לבריידן וג'וס על סצנה משגעת של אדם קדמון לוקח את מה ששלו, תחתונים קרועים על רצפת משרד המנהלומועדון לילה בשמלה סקסי להחריד.
הספרים האלו... גם לימדו במידה מסוימת בדסמ. אם זאת קיילי שדווקא הרכות של ג'נסן ויכולת הריסון שלו מולה מרוב הפחדים, או סברינה ודיימון, שאולי היו הכי בדסמיים והיו אלו שהכי השפיעו עליי. השינה שלה על רצפת משרדו בערום מול האח, ההצלפות בה על התגרות בדרישותיו. ההאכלה שלו אליה כשהיא על ברכיה לצד שולחן האוכל.
יכול להיות שאני טועה קצת בשמות.. היו ספרים שלא רכשתי כי לא היה לי באמת כסף ונכנעתי לספרייה העירוני, "אהה גברתי? מותר לקחת עד שני ספרים" את מחייבת אותי לחזור לפה עוד יומיים כי יגמרו הספרים וארצה עוד? פפפ לפעמים פשוט ישבתי ליד הספרייה וקראתי.. חחחחח ספר עם אפרסק וכותרת של כניעה מתוקה באמצע העולם..
הפוסט היה אמור להיות על תחתונים, בסוף יצא לי קצת ספרים... לקחתי איתי לפה כמה וחלק גם כמובן שוב קראתי ועוד מעט.. נתאחד כולנו לאיזו כוננית חדשה ואיזה מבצרון תחת סיר לחץ.
תשמרו על עצמכם... כנראה שהייתי מעבירה את הזמן בממד עם ספר או סימס❤️
