Hasta que salga el sol

מתי יגיע זמני? למה זה כמעט תמיד בגדר חלום ולא מציאות? למה כל פעם שאני מנסה זה טו מאצ'? 

למה אני מרגישה לפעמים כ"כ דפוקה ועם זאת כזאת מיוחדת?

אופטימיות רעילה לא כאן. יש לי מספיק ממנה

טושיל'ה, מזל טוב מאמא. מאחלת לך עוד שנים כאלו של עשייה ואושר❤️

ואיך אמר אבא בגיל 12? שהעבר הטוב שלך, יהיה העתיד הרע שלך ❤️💛

I'm blessed. Fully blessed. Thank me and the universe for everything 💪🏻

לא כתבתי על המלחמה מאז המלחמה.. לא כי לא היה לי מה לומר או כי לא הזדעזעתי עד כלות נשמתי.

לא כתבתי על המלחמה מאז המלחמה...

יומיים אחרי פרוץ המלחמה התחלתי פרוייקט חדש בעבודה.בתור ישראלית שלא חיה בישראל - המלחמה נשארת בנפש אבל הגוף חייב להמשיך לתפקד, במיוחד בפרויקט חדש. 

לפני כחודש בדרכי למשרד חלפתי על פני התמונה של משפחת קדם סימן טוב האב ג'וני, האם תמר, התאומות שחר וארבל, והקטנטן עומר. הייתי באמצע הקלטה לבסטי במענה למשהו ששאלה או התייעצה איתי ובבת אחת השתתקתי. משפחה שלמה שאני קוראת עליה מכל כיוון מופיעה לי מול הפרצוף באמצע הרחוב.

פתאום הבנתי מה הכוונה באזהרת טריגר.. הלוואי והייתה לי אחת באותו הרגע.

הימים עוברים, הדמעות יורדות, מצב הרוח מרגיש כמו רכבת הרים ולא מהסוג המוצלח.. And life goes on

ואז.. או איזו מילית מעבר לימינו.. אתמול יצאתי מהמשרד בסביבות 5 ועשרה - כבר התחיל להחשיך, ופתאום שמתי לב שמישהו תלה שלטים בסביבה של החטופים שלנו. ולא הייתי צריכה טריגר לפני. התפללתי לראות אותם גם הבוקר ואכן כך קרה - לא תלשו את החטופים שלנו בגזרה שלי 💪🏻

תחושת גאווה, אושר קטנטנה ותקווה עלתה בי

ומה עם ההיא שכעסה על צחקוקים המבוכה שלי אחרי שחודש לא יצאתי מהבית מפחד והיא בדקה אותי בטחוני  כאילו אני חמאסניקית? מבטיחה לכם, אין לי לוק של חמאסניקית. 

והזיקוקים הראנדומאלים באמצע השבוע מה איתםםםםם??? כשאני יודעת שיום העצמאות, חגיגות הג'יזס או וואטאבר אני יכולה להתמודד עם הבומים האלו, אבל ככה סתם??? שמע ישראל.

בקיצור, קצת קשוח פה ובעיקר "רגיל" ובבקשה תשמרו על עצמכם ❤️

"ומבטיח לא אכתוב על זה יותר, רק בפעם הבאה שאשבר" 

כשהוא מבקש ממני חיבוק אני מרגישה קצת לא נעים. מה, אתה לא מרגיש בנוח מספיק פשוט לקחת את החיבוק?

כשהוא מבקש ממני חיבוק אני טיפל'ה מופתעת. עוד לא הבנת שתמיד ארצה חיבוק ממך? לפחות התמיד של עכשיו.. 

כשהוא מבקש ממני חיבוק אני תמיד מתבלבלת. מה לענות? כבר עניתי תמיד, כבר עניתי ברור, כבר עניתי שזה בדיוק מה שאני רוצה וכבר עניתי שבכל הזדמנות שירצה. 

אז הפעם כשהוא שאל אותי לחיבוק.. פשוט עניתי כן.

יש דיסוננס מאוד מעניין כשהטיפוס הדומיננטי פתאום מבקש משהו.. 

סוגים שונים של שולטים היו לי

הזכורים ביותר היו הראשון והאחרון, הם גם היו הקשרים הכי ארוכים שלי כשהראשון היה טיפה ארוך יותר אבל פחות אינטנסיבי ורומנטי ואילו האחרון, קצר יותר אך מאוד מאוד אינטנסיבי...

את הראשון הכרתי דרך אפליקציות מסרים אנונימית שהייתה באותה תקופה, סיקרט או משהו כזה.. מישהו פרסם על נושא שאני אפילו לא זוכרת והתגלגלנו מהתגובות לפרטי ולממש פרטי - וואטסאפ

כבר באפליקציה הצבתי את הגבולות הברורים לאותה תקופה - בלי אלימות, בלי השפלות, בלי סטירות ובלי אנאלי. ונילי אז פאק. הוא הסכים, הציע רק לשבת ולעשן והעניינים דיי מהר התגלגלו ואחרי כמה מפגשים מצאתי את עצמי משפריצה לו על הזין תוכדי שאני צורחת כמה זונה טובה שלו אני נהנת להיות - המעבר היה מאוד מהיר ומעצים.

היה אכפת לו. לא הטקסים והמנהגים אלא התחושה של שנינו במהלך הסשן. הוא גם ביקש ממני שאשלוט עליו מה שהפך את העסק למשעשע מאוד ואחכ גם עשינו שלישיות קסומות. 

הוא זיהה פוטנציאל בכזאת קלות שעד היום אני נפעמת מרמת הדיוק שלו ומתיחת הגבולות. 

הסיפור בנינו הסתיים אחרי כמה חודשים כשהוא רצה יותר ואני לא ראיתי את עצמי חולקת איתו חיים שלמים ומאז חלמתי למצוא את אותו דיוק מיני שהיה לי איתו - יחד עם דיוק אינטלקטואלי. 

אחרי שנפתחתי איתו לעולם השליטה, התחלתי לקרוא סיפורת בנושא - סיפורים זימה קצרים, ספרים מתורגמים, הגדרות, קינקס, פורנו בנושא להבין תרגול והמון המון ניסיונות למצוא את המדויק. יזיז מהעבר התחיל גם להתפתח לעולם וניסינו שוב כל אחד לחקות את הפנטזיות שלו אבל זה לא עבד לאורך זמן שכן לא הסכמנו להיפתח מנטלית אחד לשני..

מערכת היחסים הרצינית האחרונה שלי עם שולט הייתה לפני זמן מה - עוד אפשר למצוא כמה כתבים על זה בבלוג שלי. 

יש כמה דברים נהדרים שקרו במהלך מערכת היחסים הזו - הבנתי שאני מאוד אוהבת ברנדינג. כזה שנשאר כמה ימים ומכאיב לאותו אזור. כזה שממוקם במקום סמוי שרק אנחנו יודעים עליו. הבנתי גם שאני מוכנה להתגמש המון עבור הפרטנר שלי וההנאה שלו, לפעמים קצת יותר מידי... 

הבנתי גם מה זו מניפולציה. מהי זוגיות רעילה ואיך בני זוג אלימים עובדים. 

אחד המקרים שהכי הכי זכורים לי היה באיזה בוקר אחד, אולי צוהריים קצת אחרי שהתעוררנו, הוא הסתכל עליי עמוק לתוך העיניים ואמר בשיא הרצינות: "את יודעת, בלילה, חדרתי אלייך וזיינתי אותך. אפילו לא התעוררת! תראי באיזה קלות הייתי יכול להכניס אותך להיריון"

צחקקתי לי במבוכה בתגובה ותהיתי לעצמי איך זה הגיוני שלא הרגשתי אותו מזיין אותי? שלא תבינו לא נכון, תיאורטית אין לי בעיה שבן הזוג שלי מזיין אותי מתוך שינה.. אבל הסיכוי שלא ארגיש את זה? וגם.. מה? למה שתרצה להכניס אותי להריון בצורת בייבי טראפ? מה..? למה המניפולציה שאתה יכול לעשות לי מה שתרצה כשאני ישנה ואיך אני אמורה להרגיש בטוחה ככה?

את כל התחושות האלו הרגשתי באותו רגע אבל לא ידעתי לשים מילים.. עיבדתי את האירוע כשבועיים או שלושה אח"כ אחרי שכבר נפרדנו כי הוא חצה קו אדום אצלי.

היו לו עוד כל מיני ביטויים מניפולטיבים כאלו.. בשם ההיררכיה והשליטה.. מה אני צריכה להפסיק לעשות כדי לרצות אותו ולייצר לנו זוגיות מוצלחת.

איך הרבה פואנטה לפוסט.. בעיקר חווית השולטים שלי בראייה כללית.. אחרי כמעט עשור שידעתי בדיוק מה אני רוצה בחיי הזוגיות שלי.. אני כבר תקופה לא קטנה לא ממש יודעת.. קצת מזה וקצת מזה, הרבה מזה והמון המונים מזה..

מה עוד טושי? את תהיי בסדר.. עכשיו כשאת מבינה יותר את הסימפטומים את יכולה להבין את עצמי יותר ולבטא את עצמך טוב יותר. אל תוותרי. עוד לא לפחות.. 

ושוב מחשבות על שינוי, על יכולות והחרדות של פעם

מחשבה להתקדם בתחום שלא רציתי לחזור אליו איי פעם מתחושת חוסר שליטה ברורה ועוד הרבה מכאובים

ושוב זה עולה במוחי ושוב המחשבה משחקת תפקיד והכשלונות האחרים או האיבוד הכללי בתוך כל הבלאגן, הרעש והשקט

מסוגלת, אין לי ספק. אני מסוגלת לעשות דברים קשים יותר בעיניי אחרים. אבל מה לגבי מה שקשה בעיניי? האם אני מסוגלת? כן - זה רק עניין של החלטה טושי. 

אז.. לא.. זה לא תמיד עניין של החלטה.. אבל את יודעת? עוד לא נולד המניאק שיעצור את השעון❤️

שינוים תמיד מביאים איתם רוח חדשה ומרעננת. לרוב אני לא אוהבת שינויים שלא יכולתי להיערך אליהם כראוי, אבל באופן כללי אני מאמינה ששינוי זה בד"כ לטובה.

אני משתדלת לשמור על מקצועיות מירבית בעבודה, משהו בין הרצון להיחתם הכי טובה וכמובן לא לחרבן בבאר שאני שותה ממנה. בכל מקום חדש אני תמיד מתחילה בסקירה של הסובבים - למי יש עיניים שעושות לי את זה, ואז מתמקדת בעבודה ומתעלמת מכל דבר שעושה לי את זה בהם. מזוכיזם מנטלי משהו? 

בכל מקרה, בתחילת 23 אופי העבודה שלי השתנה, ולראשונה נאלצתי להגיע למשרד (סיפור עצוב בפני עצמו אבל כבר לא רלוונטי להיום 🤭) וכבר ביום הראשון היו שניים שהעיניים שלהם ממש עשו לי את זה.

הראשון סקנדינבי... או גרמני.. אולי בכלל פולני משהו שם בצפון אירופה - לבנבן, בלונדיני ועם הבייבי פייס הכי מעורר תיאבון שיש. היו לי הרבה סיטואציות שדמיינתי את העיניים האלו תחתיי, מעליי ומצדדיי..

והשני.. מראה ים תיכוני, זקנקן כמו שאני אוהבת, עיניים עם מבט זומם ו-וויב של רוקסטאר היסטרי. גם איתו דמיינתי המון סיטואציות שונות של המבט הזומם הזה סביבי..

עכשיו, סלחו לי על הגסות שעומדת להופיע כי אין לי דרך אחרת להסביר את הקונפליקט שהתפתח בי. מצד אחד רציתי להשפיט ולהוריד את הבייבי פייס על ארבע ולתת לו לרוקן אותי ממיצים, מצד שני ממש רציתי לבלוע כל חלק רוקסטאר, לתת לו לעשות בי כל העולה על רוחו ולצעוק את ש.. הא.. שמות.. כן - שמות אף פעם לא היה לי. תמיד אמרנו היי וכל אחד נכנס למשרד שלו, מדי פעם מחליפים מבטים בסיגריה למטה עד שהחליפו לי בניין והפסקתי לראות את שניהם לתקופה של חודש או חודשיים כשבזמן הזה הרוקסטאר מצא אותי בפייסבוק, הוסיף (או שזה הבאג של אותה תקופה). 

כלום לא קרה, החיים המשיכו להתקיים והעבירו אותי למחלקה חדשה אחרת בתחילת הקיץ כשגם באותו שבוע החברה עשתה מסיבת קיץ לכל העובדים - תתארו לכם טושי שיכורה קלות, בלבוש קייצי רוקדת את נשמתה בצד, ומי היה בדיוק באותו צד? בלונדי.. מיאו.

שוב, לא קרה כלום, חשבתי שלא אתחרט על זה - אבל בהחלט הייתי צריכה לנצל את האלכוהול כדי ליזום משהו, במיוחד כי אין לי מושג איך קוראים לו ויצא לי כבר לפגוש אותו באותו שבוע ברחוב ליד הבית. 

אז יצאתי לאפליקציות והתחלתי לחפש אותו. אולי פייסבוק יציע לי אותו, אולי בקיופיד או טינדר כי הוא גר קרוב, אולי אם אסתובב אמצא אותו. בטוח לא בפטלייף כי הוא נראה לי ונילי למות, אבל אמצא אותו.

אז זהו שלא. אבל מי כן?

דינג דינג דינג, הרוקסטאר. סימן משמיים? אולי אזום משהו? עשיתי רק לייק. ואז גם הוא עשה. לכתוב? לא לכתוב? 

"תגיד, אני חייבת לשאול.. זה כאב?" 

- מה? 

"כשנפלת מגן עדן 😜" 

באנגלית זה הרבה יותר מצחיק. וזה גם כבש אותו להמשיך שיחה 🤭

אני לא אוסיף עוד המון, חוט המחשבה שלי נקטע במחשבות שונות, אבל נראה שמתפתח משהו מעניין עם הרוקסטאר שלי.. חחחח.. שלי.. הוא עדיין לא שלי.. אולי עוד מעט.. 

כמעט שלושה חודשים שלא כתבתי פה, המון פעמים שכמעט וכתבתי אך המילים לא יצאו. 

כבר כתבתי פה פעם, בגיל 5 וחצי אבחנה אותי פסיכולוגית ילדים כבעלת נטיות שתלטניות מעל הממוצע ובאותה תקופה גם טענה שאני ילדותית מידי כדי לעלות לכיתה א' יחד עם השנתון שלי. אז הייתי שתלטנית לא בוגרת ותקופה ארוכה הרגשתי את התיוג הזה מרחף מעליי כמשהו שלילי. 

במשך השנים, לא הצלחתי להכיל בקלות שינוים שלא הייתה לי הכנה אליהם. בין אם זה מיקס בכיתה בין מעברי ביה"ס, לקראת מבחנים חשובים או ימי מיון, אפילו היציאה ללימודים אקדמיים הייתה טראומה קשה בשבילי. אבל רק שינויים שלא יכולתי להיערך אליהם, לא כאלו שכבר ידעתי או הצלחתי להבין לאן אני נכנסת. 

לפני שבועיים וחצי חזרתי מטיול משוגע בברצלונה, עשרה ימים של כיף עם הבסטי הכי ונילית ומקבלת בעולם עם מחשבות בכלל על האם לעזוב את המדינה שאני חיה בה ולעבור לקטאלונים. עד שנדחתה הטיסה חזור ודפקה לי את הקונקשיין לבית. אותם עצבים ילדותיים געשו בורידיי, דמעות ירדו מעיניי וההתמכרות לניקוטין צרחה בראותיי כשלא הצלחתי לקדם את עצמי או לבנות תוכנית חלופית במשך כשעה.

התנפלתי על ההורים שלי, חברים שלי והבחור המסכן בביקורת הדרכונים.. היה קשוח רגשית. (אגב, הכל "הסתדר" בסוף והגעתי הביתה בעיכוב של 14 שעות בערך) 

אבל בתוך כל הבורדל הרגשי הזה, ניצתה בי הבנה. משהו שתמיד ידעתי והתהדרתי בו, משהו שהוא חלק בלי נפרד ממני וכבר התחלתי לאהוב. אני שתלטנית בכל מה שקשור אליי ואני דרמה קווין היסטרית כשאני מאבדת אותה.

לפעמים אני חושבת שאני לבד רק בגלל שקשה לי לשחרר את השליטה ולצעוד אל לא נודע. ואם הקרובים אליי עוד מופתעים ונרתעים מהתגובות שלי - מה ימנע מאחר?

מחשבות, הבנות... הצורך בשליטה והצורך לשחרר שמתרחק יותר ויותר. הרצון אל מול הצורך והשאיפה כמעט תמיד לאהוב את עצמי❤️

לחזור הביתה. 

לחזור הביתה זה מעין ביטוי שהיה עבורי כ"כ ברור עד שאחי שינה לי את המחשבה.

כשאחי עזב את הבית, הייתי בת 16 וחצי כמעט 17, והוא היה הראשון מבין שלושת האחים שעזב. באחת הפעמים שאספתי אותו לארוחת שישי אצל ההורים שאלתי אותו אם הוא מוכן לטרמפ הביתה לפני שיצאתי והוא ענה לי - לא טרמפ הביתה, טרמפ להורים. הבית שלי כאן איפה שאני.

היה לי מאוד מוזר לשמוע את זה, הרי שתמיד היה לנו בית אחד והוא היה עם ההורים. 

כשאנשים שואלים אותי אם אני מבקרת בבית - לא משנה באיזו שפה, אני לא מבינה למה הם מתכוונים בשאלתם. ז"א ברור לי שהם מתכוונים לישראל ככלל ובעצם עיר מולדתי בפרט, אבל לא גרתי בעיר מולדתי כמעט 8 שנים ואני כבר לא בישראל כמעט 3 שנים.

הביתה? הביתה מבחינתי זה איפה שאני מרגישה הכי בנוח עם עצמי וזה לא בישראל או עיר מולדתי. משפחה או חברים הם אמנם חשובים ובחלק העליון של סדרי העדיפויות שלי, אך לא במקום הראשון.

אז למה זה כ"כ קשה להיפרד בכל פעם? 

יש לי עוד כ"כ הרבה על הביטוי חזרה הביתה שפתאום נגמרו המילים.. 

מאחלת לכם בארץ לשמור על עצמכם, לא לאבד את הראש ולא להיכנע לאלימות (אלא אם היא בהסכמה😉)