Hasta que salga el sol

יושבת בבר מעושן בפלורנטין וברקע השיר שבסוף. 

כ"כ הרבה זיכרונות טובים מהחיים עצמם.. הרי רק אתמול אמרתי לאמא שלי וואלה - עברתי דבר או שניים בחיים האלו.. בכל זאת כבר בת 30..

הייתי בערך בת... מעניין.. 14? אולי פחות? רגע.. מחשבת.. (טושי כותבת בקול חחח) הוו אפילו פחות!  מגיל דיי צעיר, 8 או 9. אחי האזין ללהקות המאטל החזקות בתחום באותה עת.. אחת מהן אפילו עשתה קאבר נהדר לoops I did it again של בריטני עם יריקה בהתחלה שתמיד הייתה מעוררת בי זיכרון בזמן צפייה בסרטוני פורנו בדסמיים כשיורקים על הפרטנרים או האיבר לפני חדירה.

השיר הספציפי הזה, זכור לי מהצקות שהייתי מציקה לו (לאחי) בבית או בזמנים שהיה לוקח אותי לצופים או לחוג אחר (הוא כבר היה תיכוניסט פלוס) והשיר היה מתנגן ברקע.. 

כ8 שנים אח"כ, השיר מתנגן בזמן ביצוע הקעקוע הראשון שלי.. אולי השני? הם בוצעו ברצף.. מפתח פה בצמוד למפרק יד שמאל כדי תמיד לזכור את הבס ומפתח סול בצמוד למפרק יד ימין, כדי לזכור את המלודיה בפסנתר. המקעקע "כעס" עליי שאני מפריעה לו לשמוע מוזיקה - בזמן שהוא מקעקע מוזיקה חחחחח

היה לי הרבה לכתוב פה.. לא העזתי.. פעם הבלוג היה פורקן אמיתי.. היום.. מעניין ממה אני מסתתרת

לשמוע את האמת, זה לא תמיד קל.. יש אמיתות שהייתי מעדיפה שיסלפו אותן עבורי. לא באופן מניפולטיבי או שקרני, אבל באופן שיצליח להחליק בגרון

ב99% מהפעמים כשאני שואלת אנשים קרובים לדעתך בנושא מסוים אני כבר מוכנה לכל אמת שתגיע מהם. 99% מהפעמים..

ואילו האחוז הבודד? האחוז הבודד מרגיש כמו סטירת לחי מוגזמת. האחוז הבודד מרגיש כמו אמבטיית קרח לא מכוונת. האחוז הבודד מרגיש כמו... האחוז הבודד לא מרגיש טושי, את מרגישה...

חיבוק ❤️

שביב של תקווה.. 

אולי אצליח לחזור הביתה בקרוב? 

האם שוב ארגיש בבית? 

יוקר המחיה לא פסח על אף מדינה מערבית (ואולי גם כאלו שאינן נחשבות מערביות) ואין ספק שלהתחיל מחדש לא יהיה פשוט.. אבל הפעם, יש לי לאן לחזור. 

Por favor!!! 

תתקרב אלי.. 

עוד... 

עוד... 

עוד.. 

תתפוס לי את הפנים ותגיד לי שיהיה בסדר. תהיה לצידי לא משנה מה ושאצליח לעבור את זה.

תשאר קרוב.. 

עוד... 

עוד... 

עוד... 

תתפוס אותי לחיקך ותלחש לי שאתה לא מתכוון לעזוב, גם אם אנסה לבעוט אותך החוצה.

תלחש לי מילים נעימות ומרגיעות, תן לי כמה רגעים להרגיש עטופה ומוקפת בך.

ודבר אחרון שהייתי הכי רוצה ממך... ככה כשאתה הכי קרוב שאפשר.

תן לי אותך הכי עמוק שאפשר. 

עוד... 

עוד... 

עוד... 

תזכיר במעשים שיש דברים גדולים וטובים בחיים. תעביר לי במבט את כל התחושות הרצויות. תעורר בי מחדש את העובדה שאתה שלי - ושאני, שלך.

תחושת מועקה אופפת אותי בשבועיים האחרונים

אולי אלו ימי הזיכרון שלא ציינתי יותר מידי בשנים האחרונות ופתאום הכל צץ.. אולי זה המעבר שעדיין לא התרגלתי לחלוטין למה שקורה פה.. אולי זאת התחושה הזאת שיש לי בארץ...

הגוף והראש עמוסים רגשית מידי כדי לנסות ולהכיר אנשים חדשים.. או שאולי... הגוף נמצא כאן אבל הראש לא.. 

אני צריכה משהו אחר. 

Why can't you be honest about it? 

I wouldn't ask this question if I wasn't ready to each answer.

? So porque no podes a decir me la verdad¿

Es tan difícil para decir?

Prefiero siempre la verdad

כוסעמק. שחררי כבר.

אז האמת שלי? אני יותר מתגעגעת לחיים שהיו לי מאשר אליך. אתה היית חלק קטן בכל הדבר הזה שנקרא החלום שלי ואני כ"כ מתגעגעת אליו,שאני פשוט לא מצליחה להתאקלם פה.

ישראל הופכת אותי לנשלטת בלי יכולת להציב גבול, ואותה ילדה שאובחנה עם נטיות שתלטניות מעל הממוצע - סובלת פה. 

אני מבינה שזה מצב ביניים, ובדוגרי הוא לא רע במיוחד.. האמת? הוא דיי טוב..

הלוואי...

ועכשיו, כשעה אח"כ.. אני כבר טוב יותר. עדיין לא רוצה להיות פה ועם מוטיבציה בשמיים לשנות את המצב. 

את תראי טושי, זה עוד יקרה. 

ובזאת, אני מודה לאיזה ממשלה כושלת אירופית שמוכנה לשלם לי אבטלה בלי היותי אזרחית שלהם.

כמה אושר שנכנס קצת כסף 😮‍💨🫨🫣

ימים של אושר 

עד סוף העולם, אשמור לי אותם

ימים של אושר

אניח בצד, אשמור לי ל-

יום מעונן

הקשר בין נגן לכלי הנגינה שלו הוא קשר יחודי שמי שלא הוציא את נשמתו על הכלי באחד מימיו הקשים ביותר או המאושרים ביותר - לא יבין לעומק. 

במשך שנים הייתי מאנישה את כלי הנגינה שלי, כי למי אכפת שיש לי סקוואייר? זאת סימה. ולמי אכפת ההיסטוריה הדלה שלי עם הקלידים - קלייר תבוא איתי לכל מקום שרק אצליח. 

כל הכלים בחיי היו נקבות. אולי כי בכולן היה אפשר לתקוע בחור? לא בטוח.. הפסנתר בבית הורי תמיד היה זכר בראש שלי, רק בלי שם כי הוא לא שלי.. 

היום, אחרי כמעט 4 שנים הצלחתי להתקרב שוב לקלייר המקלדת שלי. אורגנית שנקנתה עם כסף שלא בהכרח היה לי והמון רגשות שיצאו אל קלידי הפלסטיק האומללים. 

שתבינו, קלייר תמיד הייתה שם בשבילי. תמיד קראה לי להוציא עליה אגרסיות וכאבים. תמיד רצתה שאלבש את האזניות על אוזניי ולרגע קט של 15 דק, 30 דק אולי שעה שבה אני שוכחת את כולם בחוץ. בשנים האחרונות לא ממש נגעתי בה.. ז"א היא המשיכה לקרוא לי, לדבר איתי, לפעמים גם הדלקתי וניגתי צליל וחצי, אבל לא הצלחתי לתת לה את רגשותיי.

מערכת היחסים של נגן על הכלי שלו זאת מערכת יחסים מורכבת ולפעמים, לא חד צדדית. אמנם הכלי תמיד ירצה שרק נחזור לנגן בו - אבל כל הצדדים יודעים את האיכות שיוצאת מזה. 

אהבו את עצמכם, וגם את קלייר שלכם או סימה❤️

בחייאת זומזום, תעזרו לי להבין.. 

אם אין מכונה קטנה באוטובוס לעניין, איך אני מתקפת רב קו עם חופשי חודשי??

מודה, לא ניסיתי לסרוק את הברקוד כי לא רציתי לשלם על נסיעה נוספת כשיש לי חופשי חודשי, אבל איך פאקינג נמנעים מדוח???

שוב - אין לי בעיה עם לטעון כסף ברב קו או משהו כזה - איך אני גורמת לפקח להבין שנכנסתי לאוטובוס ותיקפתי נסיעה אם אין יכולת לתקף? 

מצורף סרטון משעשע של אוהבי רב קו

אז 12 שעות אחרי שפורסם הפוסט הקודם התעוררתי עם ענייני קיבה קשה..

כבר בערך עשור שאני רגישה ללקטוז - רגישה ולא אלרגית, זה לא מסכן חיים - אבל כשאני במקום רגשי קשוח הרגישות שלי נעשית הרבה יותר קשוחה. 

הצד המזוכיסטי בי למד לחיות עם מעט לקטוז ביום כדי שהרגישות לא תהיה מוגזמת בתחושות אח"כ וכדי שאמשיך להינות ממתוקים מדהימים וגבינות טעימות. ו-וואלה, אחרי שלושה ימים קשים ונטולי לקטוז, נראה לי שסיימתי איתו.

הגיע לדעתי היום שבו אני צריכה להיפרד לתמיד מהלקטוז... איך נפרדים מאהבה כזו גדולה? 

אני לא חושבת שאתם מבינים כמה מערכת היחסים שלי עם לקטוז היא סבוכה איומה וכואבת.. אני לא חושבת שאני מבינה כמה מערכת היחסים הזו לא טובה לי ולא בריאה לי (תרתי משמע).

מהמאכלים הכי אהובים עליי בעולם מכילים לקטוז. אם הייתי יכולה לאכול מוצרים עם לקטוז 3 או 6 פעמים ביום, כנראה שהייתי עושה את זה - בטח על חשבון בשר. 

אבל אחרי שלושה ימים מאוד כואבים, מאוד קשים, מאוד מסויטים.. אני חושבת רשמית על פרידה וחסימה.. 

כשהייתי ילדה אהבתי לצפות בטלנובלות לטיניות. בעיקר מה שהיה נפוץ בארץ - קטנטנות, המורדים וכל מה שהיה בסגנון. הלילה בפעם הראשונה (נראה לי) בחיי שחלמתי בספרדית. 

דיברתי עם איזו אמא ושני ילדיה על שטויות וקשקושים וכמה יפים הילדים שלה.. הזכיר לי אירוע שקרה לפני כשנה שפשוט התחילו ברחוב יווני לדבר איתי בספרדית. כן, רחוב יווני ודיברו איתי בספרדית. Espectacular.

טושיל'ה Recuerda que la vida es bella.

נ.ב.

כמה דברים קפצת פה בראש.. הספרדית קשור לקונפליקט פנימי אחר שרץ לי בגוף בכל פעם שאני נמצאת בארץ הקודש. וגאדדדד כמות האנגלית שאני דוחפת בתוך המשפטים... ככה מאבדים שפה?? פפפ

ומה קשור לגבי כמה החיים יפים? לקטוז, ספרדית וכל הבלאגן שרץ לי באמצע