Hasta que salga el sol

טושי תכתבי!! אח"כ תרגישי טוב עם עצמך.

פעם כתבתי פה על לחזור הביתה. על שיחה עם אחי הגדול והתחושות שיש כשחוזרים הביתה. 

כבר כמה ימים שאני חוזרת למקום מגורי הנוכחי ומתייפחת בבכי מרורים שאולי אני "בדרך הביתה" אבל זה ממש לא הבית. 

תיאורתית, הבית שלי נמצא איפה שהכי נוח לי. לא רק תיאורתית למען האמת.. אולי זה בגלל שאני לא מרגישה פה בבית.. אולי זה בכלל כי לא גרת פה אף פעם באמת וזה לא הבית שלך בשום צורה. אולי כי.. מה זה משנה בעצם? זה לא שלך. 

בכל התקופות שאי פעם חייתי והייתי לבד בכל מיני מחוזות מוזרים של המדינה והעולם, לא הרגשתי בודדה מאוד. לא חושבת שהרגשתי בודדה בכלל אם כי אכן היו רגעי בדידות.. כאן, אני מרגישה האישה הכי בודדה בעולם בזמן שהיא מוקפת באנשים שהכי אוהבים אותה. לא אבסורד?

"אל תדאגי, תוכלי לבנות את זה מחדש ואפילו טוב יותר!" כן, זה האובייס. אין לי צל של ספק שאוכל לשקם מחדש את חיי למקום אפילו טוב יותר. עדיין, האבל על מה שאיבדתי, קיים - נוכח - מאפיר את היום והמסביב..

ואתה.. חשבתי כמה פעמים אולי לכתוב פה מכתב בשבילך שלא יגיע לעולם ושלא תבין לעולם.. אני רוצה לשחרר אותך, אני רוצה לתת ללב שלי להתפתח בלעדיך. נשארת שם, בלי רצון וחשק לפתח אותנו מעבר ואני רוצה מעבר (את אותו מעבר שתמיד דיברת עליו)... אמרתי לך שלא נגיע לשנה😉

נגמר לי להיום.. היה גם צריך להיות קצת בדסמ אבל נגמרו המילים אז אתם מוזמנים לדמיין איזה בדסמ שאתם אוהבים, אין צורך לשתף אותי בזה 😜

כבר כמה ימים שאני עומלת לארוז את חיי למספר מזוודות בודדות. השינוי הכרחי לצמיחה ולהתפתחות אבל לא ממש רצוי לנוכח הנסיבות.. 

שני קרטונים מלאים בבגדים - חלקם חדשים עם הטיקט וחלקם במצב מזעזע. המון שקיות של זבל וציוד שחשבתי שישאר עוד זמן איתי ומתחלק בין החברים. 

אני מוצפת, הגוף שלי כואב ושרירים נתפסו מכל כיוון. לא נשאר לי עוד המון ויחד עם זאת - אני לא מסוגלת יותר.

אני צריכה סשן. אני רוצה כאב פיזי שישכיח את הכאב הפנימי לרגע. 

לא הייתי מתארת את עצמי כמזוכיסטית.. אפילו הייתי אומרת שכאב לשם כאב לא ממש עושה לי את זה.. אבל כרגע... כ"כ כואב לי - שזה כבר לא משנה... 

עוד קצת טושי.. עוד קצת הרבה... 

אני מתגעגעת לדברים שאסור לי להתגעגע אליהם. אני מתאבלת על דברים שעוד לא לגמרי איבדתי.

אני מתמקדת בעיקר, מבינה את החיוביות שבכל הדבר הזה והכל טוב. 

לפעמים אני חושבת שהדרך שאני בוחרת בה היא לא הדרך שהיית רוצה לבחור בה אבל בחרתי כי אין כ"כ ברירה. אבל גם זה לא מדויק, תמיד יש ברירה. פשוט.. לא הברירות שאני רוצה...

הלילות הכי קשים לי. הכל חונק הכל מנותק הכל לא פאקינג זה. 

אני רוצה הביתה.. שנעלם לי בין הידיים.. 

הצרות האישיות שלי תמיד מגיעות בצרורות. לפעמים אני חושבת שאלוהים בוחן את הרצון שלי להתקיים. 

אין מה לדאוג, אני רוצה למות אבל לא עד כדי כך, אני מעדיפה לחזור חודש אחורה בזמן מאשר למות..

It's been only 3 days and I miss you terribly. 

Every time we fight I miss you terribly. 

But when you said you don't want to have a discussion about it, I couldn't continue having anything with you. 

When you decide to not have a discussion, I can't stay. 

I was hurt by your choice that night. I still have no idea why you chose that. I tried to ask you but you didn't answer and then didn't want to discuss about my bad mood. 

I miss you terribly. And it's only been 3 days. I wish things could be different, but I can't change who you are baby, nor I want to.

And you know? Our issues seems so so so small compared to my friends and family. I feel a little ashamed to even think about us so much when the world is on fire.. 

I hope this post will help me release us from my heart. I hope we both find happiness soon❤️

אהבה וזוגיות זה כיף, עד שזה נגמר. 

מתי יגיע זמני? למה זה כמעט תמיד בגדר חלום ולא מציאות? למה כל פעם שאני מנסה זה טו מאצ'? 

למה אני מרגישה לפעמים כ"כ דפוקה ועם זאת כזאת מיוחדת?

אופטימיות רעילה לא כאן. יש לי מספיק ממנה

טושיל'ה, מזל טוב מאמא. מאחלת לך עוד שנים כאלו של עשייה ואושר❤️

ואיך אמר אבא בגיל 12? שהעבר הטוב שלך, יהיה העתיד הרע שלך ❤️💛

I'm blessed. Fully blessed. Thank me and the universe for everything 💪🏻

לא כתבתי על המלחמה מאז המלחמה.. לא כי לא היה לי מה לומר או כי לא הזדעזעתי עד כלות נשמתי.

לא כתבתי על המלחמה מאז המלחמה...

יומיים אחרי פרוץ המלחמה התחלתי פרוייקט חדש בעבודה.בתור ישראלית שלא חיה בישראל - המלחמה נשארת בנפש אבל הגוף חייב להמשיך לתפקד, במיוחד בפרויקט חדש. 

לפני כחודש בדרכי למשרד חלפתי על פני התמונה של משפחת קדם סימן טוב האב ג'וני, האם תמר, התאומות שחר וארבל, והקטנטן עומר. הייתי באמצע הקלטה לבסטי במענה למשהו ששאלה או התייעצה איתי ובבת אחת השתתקתי. משפחה שלמה שאני קוראת עליה מכל כיוון מופיעה לי מול הפרצוף באמצע הרחוב.

פתאום הבנתי מה הכוונה באזהרת טריגר.. הלוואי והייתה לי אחת באותו הרגע.

הימים עוברים, הדמעות יורדות, מצב הרוח מרגיש כמו רכבת הרים ולא מהסוג המוצלח.. And life goes on

ואז.. או איזו מילית מעבר לימינו.. אתמול יצאתי מהמשרד בסביבות 5 ועשרה - כבר התחיל להחשיך, ופתאום שמתי לב שמישהו תלה שלטים בסביבה של החטופים שלנו. ולא הייתי צריכה טריגר לפני. התפללתי לראות אותם גם הבוקר ואכן כך קרה - לא תלשו את החטופים שלנו בגזרה שלי 💪🏻

תחושת גאווה, אושר קטנטנה ותקווה עלתה בי

ומה עם ההיא שכעסה על צחקוקים המבוכה שלי אחרי שחודש לא יצאתי מהבית מפחד והיא בדקה אותי בטחוני  כאילו אני חמאסניקית? מבטיחה לכם, אין לי לוק של חמאסניקית. 

והזיקוקים הראנדומאלים באמצע השבוע מה איתםםםםם??? כשאני יודעת שיום העצמאות, חגיגות הג'יזס או וואטאבר אני יכולה להתמודד עם הבומים האלו, אבל ככה סתם??? שמע ישראל.

בקיצור, קצת קשוח פה ובעיקר "רגיל" ובבקשה תשמרו על עצמכם ❤️

"ומבטיח לא אכתוב על זה יותר, רק בפעם הבאה שאשבר"