|
|
|
אחרי שנתיים וחצי אינטנסיביות הגיע היום האחרון...
וזהו. קצת שמחה וקצת עצב, לא המון רגשות ומשומה עדיין תקועה לי איזו גולה בגרון.
אולי אלו האנשים שמתפזרים בין פרויקטים ואולי לא ניפגש לעולם שוב.
אולי זו התחושה שנכשלנו והיו צריכים לסגור אותנו.
אולי אני סתם רגשנית.. טוב לא סתם, אני בד"כ רגשנית🤷🏻♀️
קולגה נכנסה למיטינג שלי ודרשה שאשיר להם היום שירי פרידה במקום סתם שירים לא קשורים אבל הפלייליסט שלי מתנגן ברקע והוא אחר לגמרי 😜
אתמול החלטתי לאתגר את עצמי מינית ויצאתי להרים.
לבושה בחצאית שחורה קצרה ומעליה מכנס טרנינג לבן, חולצה שאין לה יותר מידי בד ומעיל מחמם עליתי על המטרו והתחלתי באתגר - לחשוף מבלי להיתפס בידי אלו שאני לא רוצה להיתפס על ידם.
הגעתי לפארק ומצאתי שולחן גדול בפינה מספיק נסתרת, הורדתי מכנסיים, שלפתי שדיים והתחלתי לגעת בעצמי. התפללתי שיעבור אחד או שניים ואוכל להתגרות מרחוק.
אחרי כשעה התחיל להתקרר והרגשתי מיצוי, בחרתי לגלגל פייסל לפני עזיבה ולחזור לטרנינג המחמם כשעברו לידי שני זרים ובחרו בשולחן שאפשר להציץ עלי ממנו, במיוחד בזווית שישבתי.
סלחו לי על הביטוי הגס, הכוס שלי רתח. למה הם לא הגיעו כמה דקות קודם כשעוד הייתי עם החצאית??! לא חשוב, החלטתי לנצל את הרגע ושלפתי שוב את שדיי, נותנת לרוח להזקיר את הפטמות ומידי פעם מגניבה מבט לראות האם הם שמו לב - הם בהחלט שמו לב.
אחרי עשרים דקות שאני מעשנת ומשחקת עם עצמי אחד מהם תפס אומץ ובא לדבר. הוא לא ידע אנגלית אז לא תקשרנו אבל לא צריך לתקשר כדי להבין שהוא בא לבהות 😏
הוא הלך וחזר, לא המון קרה עד שהזמנתי אותו למשש לי את החזה - ותנו לי להגיד פה משהו, זה היה אחד הדברים הכי מגרים שחוויתי. איש זר לחלוטין משש לי את השדיים במומחיות שכזו, לחץ על הפטמות ועיסה כל שד בידו.
אח"כ החבר הצטרף ומצצתי להם עד גמירה לכל אחד. עזבתי את הפארק בחשיכה מחורמנת ברמות ובטוחה שאעשה זאת שוב.
מי שעוקב אחרי הבלוג שלי, יודע לומר שהייתי נשלטת.
מי שהכיר אותי מהצד הזה (ואין המון) יודע שהייתי בכל רמח אבריי נשלטת
היום, אני כנראה עוד חוקרת.. אבל מה שאני בטוח לא - זה לגמרי נשלטת 😈
מצב רוח מוזר.. בהחלט אחד שלא ציפיתי לו.
לפני כשבוע הודיעו בעבודה שלא תהיה לנו 2023, לא משהו שלא צפיתי שיקרה ואולי לפעמים ייחלתי לזה אבל כשהודיעו לי, בכיתי.
מצד אחד הרגשתי תחושת כישלון שלא הצלחתי להרים אותנו כמו שרציתי. מצד שני גם לא עשיתי המון דברים אקטיביים כדי לשנות את ההכרעה.. הייתי עסוקה מידי בעצמי, כרגיל...
מאז הקורונה איבדתי המון מהמוטיבציה הפרטית שלי.. המוטיבציה למצוא קשר זוגיות בריא ומכיל, המוטיבציה למצוא לעצמי מקצוע הולם, המוטיבציה להרגיש טוב עם הנראות של עצמי בלי להוסיף "יאללה כוסאומו", המוטיבציה להשקיע בסקס ולהינות מההנאה של הצד השני.
אבל טושינ'קה, מה נראה לך שיקרה אם תמשיכי לא לעשות כלום?
לפני כחצי שנה חזרתי לדבר טיפה עם האקס הונילי והמיתולוגי שלי, זה שהייתי מוכנה לוותר בשבילו על כל הבדסמ ולהינות מחיים משותפים יחד.
אמהמה, בין כל הוויתורים מהבדסמ יצא ש"וויתרתי" על חוק ברזל שלי - תקשורת פתוחה ב100% שכן בלי זה אף מערכת זוגיות לא תוכל באמת להחזיק - לדעתי לפחות.
לפעמים אני חושבת שכ"כ פחדתי גלאבד אותו שהייתי מוכנה לאבד את עצמי בשבילו. ה-למה? מתבהר לי בזמן האחרון..
החיבור בנינו מהיר וקל, השיח תמיד זורם והצחוק מתגלגל משני הכיוונים, המגע מעקצץ והחיבוק בלילה כ"כ מנחם..
לילות במדינה זרה שהייתי מדמיינת את הזרוע שלו עוטפת אותי כמו פעם וכף היד המונחת על הישבן שאומרת שזה שלו.
הונילי שלי לימד אותי בדסמ אחר, בדסמ שלא נקרא ככה כי אין לו את הטקסיות, הקשירות, האינטנסיביות.
הסיפור בנינו נגמר כשהודיתי בפניו שאני מחטטת סדרתית בטלפון שלו, אחרי שהציב גבול בנושא עוד מההתחלה.
פואנטה טושי, פואנטה!
אין לי פואנטה אמיתית.. לא אחת שאני מוכנה להודות בפניה.
הוא חייב לבוא הלילה!
איך אתה יודע?
אפשר לדעת; אפשר להרגיש!
נראה, אני לא אשן הלילה אפילו דקה ונראה.
וונדי, ספרי לי עוד על פיטר פן..
לא נמאס לך??
נמאס לי כבר ממך!
שומעת אגדות קסומות של פעם
טועמת שוב ושוב אותו הטעם
בזכותו אני יודעת איני מרפה
רק לו מחכה
ובחלון נוגע הלילה
הלילה אתה בא
הלילה הוא חייב להגיע
הוא חייב לבוא
הלילה הוא יפתיע
ויישא אותי עימו
על כנפי כוכבים אליי יבוא
וכשהוא יבוא אהיה כולי שלו
לכל ילדה כוכב
לכל ילד כוכבים
כוכבי כל כך אוהב
האם אראה אותך שנית
מחלון לחלון הוא מרחף
עולמות קסומים אליו אוסף
הרפתאות עוטף
תקווות מטפטף על ראשי ילדים
ילד של תקווה האם אתה בא ילד אגדה
הלילה הוא חייב להגיע
הוא חייב לבוא
הלילה הוא יפתיע
ויישא אותי עימו
על כנפי כוכבים אליי יבוא
וכשיבוא...
טראומות עבר יכולות להתבטא בכל מיני מובנים ובכל מיני שלבים בחיים.
כשהייתי ילדה ונערה, הייתי אחת מהעדר. רציתי שיאהבו אותי ועשיתי הכל כדי שזה יקרה - אבל זה לא באמת קרה.. וכשכן כבר הייתי צריכה תמיכה, לא הייתי בראש החשיבות של אף אחד בחבורה שלי.
אז היום, ניקח את זאתי מכיתה ח', זאת שמקושרת להמון מהתחושות שאני לא שווה ולא מסוגלת, נשתה לחייה לחיים ונאחל לה חיים מאושרים ורחוק ממני. במילים אחרות, נשרוף את הטראומה ונשתחרר ממנה.. או לפחות ננסה..
ולרגע אני עוצרת.. מה הקשר של זה לעולם השליטה?
תאהבו את עצמכם ❤️
ואם לרגע אתם שותים משהו - גם שוקו. תשתו שלוק לחיי ההיא ותשחררו טראומת עבר❤️
אישה שחורה הגיעה לכיווני ואמרה שאנשים לבנים לא יכולים להשתמש במילה ניגר
הסכמתי איתה, כיהודיה שתזרום על בדיחות שואה מבני מינה אבל לא ממש מבני שום מין אחר, הבנתי אותה
היא, לא הסכימה איתי.
מסתבר שלעניות דעתה, לבנים לא יכולים להשתמש במילה הזו ויהי מה. שחורים-ובמיוחד היא כי אמא שלה יהודיה - יכולים להשתמש במילים שהיא עצמה "אין לה את הזכות"
לא הסכמתי איתה, והיא לא ממש נתנה לי לבסס דעה.
המלך דוד הביא ילדים עם מלכת שבא, היו ילדים שחורים ויהודונים שהאמינו בתודה יותר מכל בני המשפחה שלי יחד - אז אסור לי לספר ולהזדהות עם בדיחות יהודים? או שמותר לי כי אני יהודיה?
אולי, במקום לחיות במרחב שבו "לי מותר ולך אסור" או "מותר לך, אבל לי לא כי לא בחרתי להיות לבנה" פשוט נחייה?
אולי במקום להיפגע מיהודון או ניגר או אשכזייה, פשוט נחייה?
מי שיטען שהומואים אינם אנשים, פחות לצידי. מי שיטען שניגרז הם שונים - מקומי לא איתי. מי שיטען איזו טענה לגזע מסוים ממקור גזעי - אינו שייך לעולמי.
ומי שיחליט עבורי שאין לי זכות להשתמש במילה מסוימת ככה כי הוא יכול ואני לא - יכול לחפש את הדלת האחורית לחיי ולהיכנס לי לתחת.
I'm not here to insult, I'm not here to make you feel uncomfortable. I'm here to live, and you are not the one who'll gonna change my thoughts, feelings or actions in life.
לא מתאים? הדלת שם.
אם את לא מסוגלת לשמוע את המילה הזו - בכל קונטקס, אני ממש לא מדברת על קונטקס מעליב - אל תדברי עליה.
קעקוע גדול זה קצת כמו לילה מלא מלא מלא באלכוהול.
כשאתה מתחיל את הערב, הכל טוב יפה ומלא בחלומות - ממש כמו תכנון סקיצה ועבודה עם מקעקע.
איפה שהוא באמצע הערב אתה ממש על הגל, נהנה ומבסוט, שותה ושותה בהנאה כי כבר איבדת את הטעם המגעיל הראשוני וואלה כיף - ממש כמו להגיע לתור המיוחל, להתחיל עם ניסיונות על הגוף ומיקום ויאללה ראבוטה.
ואז בבוקר.. אחרי שהמניאק עוד לא נולד לעצור את השעון, אתה מתעורר עם האנגאובר ורק המחשבה על עוד צ'ייסר, עוד בירה ובא לך למות-אוח הכאב.. חוסר יכולת להשתמש באותו איבר מכוסה בקעקוע החדש, חוסר יכולת לישון על הצד הזה ובאופן כללי מחשבה די דומה שבחיים לא אעשה את ה לעצמי שוב
ואז עוברים יומיים ושוב אתה מוצא את עצמך שותה בירה 😉
אחרי כ8 שנים הוספתי עוד שני בייביז וחלום חדש וקטנטן - כשיש מצב שאתעורר מהאנגובר בכל פעם מחדש עד שיתגשם 😅
אל תחצו את הגבולות שלי. לעולם.
חברים יכולים להיות one pain in the ass
