כמעט שלושה חודשים שלא כתבתי פה, המון פעמים שכמעט וכתבתי אך המילים לא יצאו.
כבר כתבתי פה פעם, בגיל 5 וחצי אבחנה אותי פסיכולוגית ילדים כבעלת נטיות שתלטניות מעל הממוצע ובאותה תקופה גם טענה שאני ילדותית מידי כדי לעלות לכיתה א' יחד עם השנתון שלי. אז הייתי שתלטנית לא בוגרת ותקופה ארוכה הרגשתי את התיוג הזה מרחף מעליי כמשהו שלילי.
במשך השנים, לא הצלחתי להכיל בקלות שינוים שלא הייתה לי הכנה אליהם. בין אם זה מיקס בכיתה בין מעברי ביה"ס, לקראת מבחנים חשובים או ימי מיון, אפילו היציאה ללימודים אקדמיים הייתה טראומה קשה בשבילי. אבל רק שינויים שלא יכולתי להיערך אליהם, לא כאלו שכבר ידעתי או הצלחתי להבין לאן אני נכנסת.
לפני שבועיים וחצי חזרתי מטיול משוגע בברצלונה, עשרה ימים של כיף עם הבסטי הכי ונילית ומקבלת בעולם עם מחשבות בכלל על האם לעזוב את המדינה שאני חיה בה ולעבור לקטאלונים. עד שנדחתה הטיסה חזור ודפקה לי את הקונקשיין לבית. אותם עצבים ילדותיים געשו בורידיי, דמעות ירדו מעיניי וההתמכרות לניקוטין צרחה בראותיי כשלא הצלחתי לקדם את עצמי או לבנות תוכנית חלופית במשך כשעה.
התנפלתי על ההורים שלי, חברים שלי והבחור המסכן בביקורת הדרכונים.. היה קשוח רגשית. (אגב, הכל "הסתדר" בסוף והגעתי הביתה בעיכוב של 14 שעות בערך)
אבל בתוך כל הבורדל הרגשי הזה, ניצתה בי הבנה. משהו שתמיד ידעתי והתהדרתי בו, משהו שהוא חלק בלי נפרד ממני וכבר התחלתי לאהוב. אני שתלטנית בכל מה שקשור אליי ואני דרמה קווין היסטרית כשאני מאבדת אותה.
לפעמים אני חושבת שאני לבד רק בגלל שקשה לי לשחרר את השליטה ולצעוד אל לא נודע. ואם הקרובים אליי עוד מופתעים ונרתעים מהתגובות שלי - מה ימנע מאחר?
מחשבות, הבנות... הצורך בשליטה והצורך לשחרר שמתרחק יותר ויותר. הרצון אל מול הצורך והשאיפה כמעט תמיד לאהוב את עצמי❤️
