כשקיבלתי אותך בעבור סכום סמלי, עלו לי מגננות חיי ושנאתי אותך. שנאתי את מה שאת מסמלת, ומה סימלת עבורי כתוצאה מכך.
הכרנו אחת את השניה עוד ב2014, כשאמא שלי שלחה אותי לבחור לה אותך, כבר אז לא חיבבתי אותך במיוחד אבל ידעתי שגורלנו נחרץ יחד - אני מכירה את ההורים שלי.
ב2018 התחלנו את המסע שלנו יחד בגולן, רק היום ספרתי כמה קילומטרים היינו עושות יחד בשבוע: 550 ק"מ בממוצע. מכובד לעגלה שכמותך. אמנם שנאתי אותך, ותמיד חיפשתי להחליף אותך, אבל משהו מנע ממני ג'ינה שלי.
ג'ינה השמנמנה שלי. את התגשמות החלום הראשון שלי, הבאת איתך כל כך הרבה הוצאות ויחד עם זאת גם כל כך הרבה חופש. עברת איתי שלושה מעברים (ועוד חצי מעבר בגולן - בעצם שניים. שיט ילדה, את אגדה), זיהמתי אותך בהמון זבל ובגדים, אבל תמיד דאגתי לך והקשבתי לצרכים.
אני מאחלת לך דרך חדשה ומוצלחת בבעלייך החדש. תמיד אשמור לך מקום בלב. ❤️
לפני 4 שנים. 30 ביוני 2020 בשעה 9:21
אתמול לקחתי לי יום חופש מהבלאגן, אני מוצאת את עצמי חייבת לשמור על איזון ואם היה יום אחד בו לא ביליתי בבית את חלקו, אבל כנראה ביום שלמוחרת את רובו במיטה🐈. הצלחתי לנגן פעמיים כשבפעם השנייה פשוט המשכתי לרקוד לצלילי השירים שליוויתי.
רגטון לטיני זה הג'אם שלי. התשוקה, האהבה, הרגישות והאגרסיביות באותו המשפט. אין כמעט שיר אחד שאני לא יכולה לשנות טיפטיפה את המילים ולהקדיש לדום שלי באהבה. ואז, תוך כדי ריקודים, צפה לי השאלה.. למה אני בכלל נשלטת? הרי זה לא דומי שעורר בי את הצד הזה, עוד הייתי שם לפניו. מה יש בצד הזה של נשלטת שאני כ"כ מרוצה ממנו? שגורם לי לאושר?
אחרי 3 בירות וחצי שעה של ריקודים הלכתי להציק לדום - הוא ראה סדרה אבל תמיד יש לו זמן לחפירות שלי 😋 שאלתי אותו למה לדעתו אני נשלטת, והוא ענה: "את מחפשת לשחרר, אבל יש עוד סיבה שיהיה דווקא מעניין לשמוע אותך מנסה להבין"
מפות לשד (מאמאצחיקיות להתפקד😉) ואחרי הרבה הגיגים, נרדמתי בזרועותיו. יש משהו בחיבוק שלו, בליטופים שלו שיכול להרדים אותי בכל סיטואציה. הבוקר שוב עסקתי בשאלה הזו, למה אני נמשכת לצד הנשלט?
אם ניכנס עמוק יותר, אני מאמינה גדולה של האבולוציה. באנו מהקוף, אדם קדמון והשינוי החברתי שנוצר בבני האנוש מהרגע שהפכנו מלקטים ציידים לחברה האנושית המוכרת היום. כך שאני גם מאמינה שמקור הכוח שלי כאישה, מגיע מהבית. והבית שלי נבנה בידיי ובידי הגבר שלי. כל אחד בתחומו, נבנה ביחד עוגן למקום שלנו.
כל יצר השליטה שלי (הנשלטות אולי?) מגיע מהמקום הפרימיטיבי שלי. כשהדום מטביע עליי חותם, ואני מסתובבת איתו עליי בגאווה, כבר לא משנה לי רמת הכאב שזה גרם - אני רק רוצה אותו שוב כדי שאוכל להסתובב בגאווה עם הסימן שלו עליי.
היה לי עוד לכתוב, אבל הקשב והריכוז שלי יצאו מהקבסה. סליחה.
אלך לסדר לי בלאגן ודומי יחליט איזה בגד נשאר ואיזה הולך - חלק מהניסיון שלי לשחרר את עברי כשמנה, כי אני כבר לא אחת כזו🤷🏻♀️
בגיל שנתיים תפסו צילום וידאו שלי רודה באחיי הגדולים שיעשו מה שאני אומרת "תיגהגה!" (יעני תרגע)
או משפט שזרקתי להורים שלי בגיל ארבע: "כשאני אתחתן, איפה תגורו?" כאילו זה ברור שאקח את הבית שלהם 😉
בגיל 5 וחצי רציתי מאוד לעלות לכיתה א' יחד עם חבריי לשנתון, אבל כולם חשבו שזה מוקדם מידי בשבילי - אז נשלחתי לאבחון פסיכולוגי לבדוק התאמה. הפסיכולוגית אמרה בצורה גורפת שאני ממש לא מתאימה עדיין לכיתה א' ושיש לי נטייה מעל הממוצע לשתלטנות. את סיכום האבחון קראתי כמה שנים אחרי וגיליתי סלידה עצומה למשפט הסיום שלה.
"נטייה מעל הממוצע לשתלטנות." איכס. מי את שתגידי לי דבר כזה???
בקיצור, שנים זה רדף אותי. הנטייה לשתלטנות המרגיזה הזו. הפלתי על זה המון עם שנאה עצומה לתחושה הזו שקוראים לי שתלטנית. אני לא שתלטנית. אני ממש לא שתלטנית. אני פשוט לא אוהבת הפתעות.
אז המעבר לכיתה א' היה בסדר, וכך גם ב' וג'. ז"א, לא הייתי תלמידה למופת, יש לי את הבעיות שלי - אני מודה, אבל סה"כ היה בסדר.
פתאום החליטו לעשות שינוי בעיר ולפצל את בתי הספר. היינו אמורים לעבור ככיתה לביהס אחר שבו לומדים את ד' - ו'. אבל לא. העירייה החליטה לפצל את בתי הספר ולהפוך את שניהם ליסודי שש שנתי כמו כולם במדינה.
אני לא אוהבת הפתעות. וכיתה ד' הייתה חתיכת רכבת רגשית של מעמדים חברתיים ושינויים שפשוט לא ידעתי שיקרו. מהילדה עם מלא חברים הפכתי לילדה שהולכת מכות עם הערס של הכיתה וזאת שבוכה על כל דבר. על כל פאקינג דבר!!!
אחרי טיפול פסיכולוגי נקודתי (חזרתי לאותה משלתטת מגיל 6) הצלחתי למצוא חברים ואפילו חזרתי להיות מוקפת אנשים. גם הערס אהב אותי ובכיתה ו' כבר התמודדתי לראשות מועצת התלמידים הבית ספרית. איפ. את והשתלטנות שלך. חכי שיפול האסימון.
ואז... שוב שינוי.. חטיבת ביניים. איכס.
את הפערים בלימודים כבר פתחתי בכיתה ה' בשיעורי חשבון מורכב (שברים וחברים) את לוח הכפל לא ידעתי, פעולות של חיבור או חיסור היו לי קשות מנשוא. שש שנים ואת מבינה שאת לא באמת סתומה, חכי קצת.
בקיצור, כיתה ז' הייתה מחרידה. פתאום גיליתי את כל העיר שלי וזה היה גילוי... פתאום נהייתי האשכנזייה הכופרת. החנונית מנווה טחונים. אם לא הספיק אז גם דאגתי לקבל כוויה בעין שמאל באמצע השנה כי טיגנתי מלוואח בפסח - "אלוהים התנקם בי". אז שוב, דרמות, בכי, אי מציאת מקום ושינוי המצב הנוכחי שלא צפיתי שיגיע ומלא מלא לחץ.
בכיתה ח' עשיתי את האבחון - דיסלקציה קלה, וים של בעיות קשב וריכוז. אבל הכל אמור להיות בסדר עם המתמטיקה - דווקא בשפה יש לי בעיה, לא מתמטיקה. אז למה אני נכשלת?? הכל במורה.
המורה של כיתה ח' הייתה מדהימה. היא זו שהמליצה לכיוון של קשב וריכוז ומרגע שהתחלתי לקחת ריטלין, הציונים עלו. הוצאת 92 באיזה מבחן!! זה היה היסטרייי. אבללללל.... המורה של כיתה ט'. מורה ממין זכר לשם שינוי, וחרא של בן אדם. אצלו הוצאתי 8. ליטרלי 8 מתוך 100. ושוב התחושה של סתומה, שוב התחושה של לא יוצלחית ומטומטמת.
אני לא יודעת אם עקבתם, אבל נחשבתי חנונית בשכבה שלי. או לפחות זאת שמסתובבת עם החנונים. אלו שמוציאים 100 ו90 בכל דבר. אלו שמצליחים לדחוף כ"כ הרבה ללוז שלהם ועדיין לקבל מצטיין לימודי. זאת סביבה מאוד.. תחרותית. "כמה קיבלת בביולוגיה? כמה קיבלת בערבית? כמה קיבלת במתמטיקה?" בסוף שנה הן היו משוות בין הממוצעים של התעודות שלהן - למי יש ממוצע יותר גבוה. ואני? אני הסתומה שבחבורה. זו עם ה'כרטיס אוטיסט' והבעל פה בהיסטוריה.
ואז המרוץ לתיכון מתחיל. ט'-י"ב, הן ארבעת השנים הכי שונות בחיים שלי. ז"א, כל שנה אחרת לגמרי מהשנייה, המון המון המון המון שינויים שבסוף, הובילו אותי למשהו אחר לגמרי - לעצמי.
הייתי מדריכה בצופים (שם הכרתי את החנוניות עוד בכיתה ה' כשהתחלתי לפרוח חברתית איתן). השילוב בין ביה"ס לצופים בהדרכה הוא שילוב מסוכן וקשה מאוד להספיק עוד דברים בנוסף לשילוב הזה. אז הציונים התחילו לרדת והורי זומנו לשיחה בבית הספר - אם הציונים לא יעלו, את תכנסי לכיתת מב"ח, מסלול בגרות חלקי.
ואני רק רציתי ללמוד מוזיקה. שום דבר אחר בתיכון המחורבן הזה לא עניין אותי, חוץ ממוזיקה. ניסיתי להתקבל דרך פסנתר כבר בכיתה ז', אבל בכיתה ט' הצלחתי להתקבל דרך גיטרת בס. אין מצב שאני יוצאת מהמגמה בתיכון כי הציונים שלי בתחת. בשינוס מותנים ומלא כאב העלתי את הציונים.אבל גם טיפול פסיכולוגי מכין תיכון. כי כמו שהבנתם, אני לא טובה עם שינויים שאני לא מוכנה אליהם. (אולי הייתה סיבה אחרת? מי זוכר?)
עליתי לתיכון לכיתה עיונית רגילה. 5 יח אנגלית, 3 יח מתמטיקה, 5 יח מוזיקה ו5 יח מדעי החברה (האופציות האחרות היו ביולוגיה ופיזיקה - פחות) עם אותן חבורת בנות תחרותיות. אז הן כבר היו קוראות לי בשמות לא מעודדים ואיפה שהוא באמצע השנה כבר התחלתי ממש ממש לסבול מהן ולאזור אומץ למצוא חבורה חדשה. ומצאתי, אפילו בקלות. אבל... (מתה על המילה הזו) נוצר קרע בצופיפניקיות ונדרשתי לבחור צד. מהלכי פיתויים מכל צד היו כשלא שמתי לב לעיקר. היום בדיעבד אני רוצה להגיד לצעירה הזו שהיא לא מסתכלת על העיקר. כנראה שהייתי צריכה לעשות את הטעות הזו.
נשארתי חברה של אחת הקבוצות, עד שגם מהן חטפתי סטירה ולקראת י"ב ניתקתי כל קשר חברתי איתן. הפסקתי להיות הסתומה, האוטיסטית, המפגרת ועוד שלל כינויים שהייתי זוכה אליהם כשהייתי מבטאת את עצמי.
החברה שהייתה לי בי"ב זה סיפור בפני עצמו, כי גם ממנה אכלתי המון חרא חברתי. המון התניות המון הליכות על ביצים. איפ. היא הספיקה לריב איתי לקראת סוף השנה ולהפסיק לדבר איתי בגלל סיבה מאוד טפשית - נישקתי בחור ששכב איתה כסטוץ. גם היא שכבה איתו כסטוץ - הכל שם היה פאקינג סטוץ והם עוד הכירו בגלליייי!! (לאלו שממש רוצים פרטים - זה קרה חצי שנה אחרי שהם שכבו והייתה רק נשיקה בנינו.)
למה סיפרתי לכם את כל החפירה הזו? הנטייה לשתלטנות. בספר המחזור שלי כתבו שאהיה ראשת המשלה הבאה, הייתי גם מפקדת בצבא וכל השתלטנות הזו קיבלה ביטוי.
אני לא שתלטנית. אני נשלטת. אני שונאת לשלוט ושונאת כשאומרים לי שאני שתלטנית. אני יודעת לנהל, אני יועדת להחזיק צוות, אני לא אוהבת להיות הביג בוס. לא אוהבת לקבל החלטות. לא אוהבת לחטוף שינויים ולא אוהבת שמפילים עליי שינויים.
גם את גברת פסיכולוגית, אני לא שתלטנית!! אם הייתי רוצה להיות ראשת ממשלה, הייתי מנסה את מזלי מול המלך - אבל אני לא. אני פשוט אוהבת לדעת הכל, להיות מוכנה לכל מקרה שלא יפתיע אותי.
אני אוהבת לרצות אנשים, להתגמש איתם עד המידה שאני לא מסוגלת יותר לבלות בחברתם, עד שזה פוגע בי לבלות איתם.
אז אני לא שתלטנית, אני נשלטת. בהחלט אחת שמרצה את הסביבה שלה. ואולי זו הסיבה שנשארתי בחברויות האלה. נאמנות למקור, לבית, לעוגן. למי שאמור לשמור עליי ולתמוך בי לא משנה מה. למי שאמור לקבל אותי בדיוק כמו שאני מקבלת אותו ואהיה שם בשבילו.
כל הדבר הזה נכתב בהשארת סיטואציה מפתיעה שאני לא נהנת ממנה במיוחד... מיאו.
אני הילדה הקטנה של אבא שלי. ליטרלי הקטנה מכולם. גם של אמא שלי, אבל היא לא רצתה בנות בכלל עד שהגיעו האחים המרגיזים שלי🤷🏻♀️
אז מבחינתי, ללכת לעשות סיבוב עם אבא שלי, זה אירוע שאני נהנת ממנו מאוד. הוא נוהג ומקשקש לי את אותם קשקושים שהוא תמיד מקשקש. זה אף פעם לא משהו חדש או משהו שלא שמעתי (טוב אולי 1 מ100).
אחרי העבודה נסעתי אליו ומשם נסענו יחד למיוזיק סנטר - לקנות לקלידים שלי קייס. התכנון היה לקנות קייס ואולי לסדר לעצמי הנחה בזכותו, והמלך - בכבודו ובעצמו - קנה לי את הקייס וגם פדאל 😻
אז יש לי פדאל ססטיין לקלייר ותיק לארוז אותה ☺️
איך אני אוהבת את אבא שלי! אני לגמרי הילדה הקטנה שלו 😍
דום החליט לבסס את יחסינו בפייסבוק. בפומבי. למען יראו וייראו אנחנו ביחד - שאני שלו.
עכשיו.. בואו נדבר דוגרי - הפייסבוק שלי לא פעיל במיוחד. ז"א, אני נמצאת בו יותר מאשר כאן, אבל לא מעלה דברים או כותבת הגיגים שונים, תמונת הפרופיל שלי מרודוס 2018 עם המשפחה - הספקתי לרדת עוד 14 קילו מאז.
בקיצור, סתם מציצה וצוחקת מקבוצות מוצלחות. אז כשחברתי הטובה כתבה בקבוצה בוואטסאפ על המאורע, היא ישר חשבה על סימון טריטוריה. ואיך שהוא זה התגלגל לסימון ונילי ומשם כמובן הקילור הונילי. הסימון הסטנדרטי שמרגש את הנורמאליות המוזרות האלה.
אני.. אף פעם לא ציינתי האם אני רווקה או בזוגיות, לא הצגתי את זה בכלל ולא עניתי על השאלה מלכתחילה.
אבל דומי רצה ליידע את העולם שאנחנו יחד, שיש בנינו קשר ואותה שנה ארורה שכולם שונאים - 2020, היא השנה שלנו. מיאו 😼
סימנת אותי דומי, בין אם התכוונת ובין אם לא. סימנת אותי סימון פומבי שלא סומן מעולם. תודה על התחושה הזו, סימון שהוא רק שלך.. בפומבי❤️
אני מנסה כבר כמה פעמים להעלות את הרשומה הזו, ובכל פעם נתקעת או שחוט המחשבה שלי נעלם. אולי הפעם זה יצליח לי 😋
הדום שלי הוא אחד מהם הגברים הכי גבריים שהכרתי. כזה עם חוג חברים גברים אקסקלוסיבי, עם טעם באלכוהול של גבר אולד פאשן וסגנון אחיזה של גבר אולד פאשן. גבר גברי כזה - לא המתגונן המודרני שחושש מכל צעד שמא מישהו יתלונן.
אתמול הדום שלי לקח אותי לחתונה של חבר שלו, שם יצא לי להכיר מהחבר'ה האקסקלוסיביים ואפילו קצת להשוות ביניהם (כי מי לא משווה בין הבחור שלה לחברים שלו?)
כמעט כולם היו בחליפות כבדות (אולי חוץ מאחד או שניים) וכולם שתו וויסקי איכותי שאני לא מצליחה להבין מה הם אוהבים בו 🤷🏻♀️
והדום שלי.. הדום שלי היה הכי חתיך מכולם (וכולם דאגו להגיד לו את זה כמה וכמה פעמים), הדום שלי היה הכי גברי מכולם - לא משנה כמה האחרים עמדו בעמידות שונות ומשונות - דומי היה הכי גברי מכולם בעמידתו והבעותיו.
העובדה הזו, שהוא כ"כ גברי לעומת מרבית הגברים שיצאתי איתם או נפגשתי איתם, מכניסה בי ביטחון. העובדה הזו נותנת לי את האפשרות להיות כל מה שאני רוצה להיות - כי אם יש לי כזה גבר לצידי; גבר אולד פאשן ששמור ומגן, מחבר ונותן, מעריך ו.. סלחו לי אבל סקסי ברמות אחרות. אז בהחלט אצליח בכל מה שארצה לצידו.
אני כבר לא זוכרת את החיים בלעדיו. אני לא זוכרת את הבדידות הנוראית בלילות, אני לא זוכרת את תחושות התסכול מכל אחד שניסיתי איתו. אני אפילו לא זוכרת למה יש לי גבולות בחיים - אני פשוט לא צריכה אותן איתו.
כשרק התחלנו להכיר הוא שאל אותי שאלה מתקילה. תמיד שיקרתי כשעניתי עליה אחרי חווית עבר לא מוצלחת ומשום מה, החלטתי להיות כנה איתו ולהתמודד עם התוצאות. מקסימום הוא לא יהיה האחד. התשובה שלו, ועד היום, ההתייחסות שלו לנושא הזה. מ ד ה י מ ה אותי.
הוא שאל שאלה פשוטה: "מה השאיפות שלך בחיים?" את התשובה לשאלה הזו ידעה רק חברה אחת שלי, היחידה שקיבלה את זה לפניו.
תשובתי אגב? אני רוצה להיות אמא. אני רוצה שלושה ילדים יפים ולהיות שם תמיד תמיד תמיד בשבילם - כמו שההורים שלי בשבילי.
ודום? לא רק שהוא קיבל את זה, זה הוסיף.
דומי שלי, בכל יום שעובר אני רק מגלה כמה החיבור בנינו הוא משהו אחר. בכל רגע שעובר לצידך או תחתיך האהבה שלי אליך רק מתעצמת!! אני רק מחכה לשלב שנוכל להיות יחד 24/7, שהשליטה שלך בי תהיה 24/7 ומעבר למסך המרגיז. אני מבטיחה להמשיך להכניס אפור לגבולות השחור והלבן, אני מבטיחה להמשיך להגיד לך את אשר על ליבי כי אני יודעת שלא תלך ממני כ"כ מהר. אני מבטיחה להמשיך לרצות אותך בהתנהגות שלי בפומבי ובזנותיות שלי במיטה😏
אני מבטיחה להמשיך להיות שלך דום. כי אתה הגשמת לי חלום עצום ולתחושתי, אתה רק תמשיך להגשים לי חלומות☺️😇
והכי חשוב דום, תודה. תודה על הגבר שאתה, תודה על האישיות שלך, ותודה על כל רגע שאני איתך❤️
בחופש הגדול בין כיתה י' לכיתה י"א טסתי עם ההורים שלי וסבתי לטיול שורשים בפולין. הם נתנו לי לבחור בין לטוס עם הכיתה למסע לפולין או לטוס איתם ולראות גם איפה סבתא שלי וסבא שלי נולדו - לפני המלחמה ואחרי - איפה שאבא שלי ודודתי נולדו.
כמובן שבחרתי במשפחה. באותה תקופה אבא שלי היה "עקרת הבית" וביליתי איתו מספר לא מבוטל של שעות, אז לראות את פרצופו שוב באותה כיכר שהיה בה ילד, או חלון הדירה הקטנה שם הם היו מדליקים את נרות החנוכה בבית. כמו ילד בחנות ממתקים שלא מפסיק להתרגש מהטעם.
המסע נעשה בסוג של מעגל - כ10 ימים, התחלנו מברנו שבצ'כיה וסיימנו בפראג כשבאמצע הקפנו את פולין מחלקה הדרומי באושוויץ (הפולניה שבי רצתה לכתוב אושוויצ'ים, אבל מכירים כאושוויץ הגרמני), דרך ורשה ופולטוסק במזרח (עיירתה של סבתי) ועד למערב לוולדבז'יך - עיר הולדתו של אבי.
כמעט כל לילה זזנו למקום אחר - מקסימום שני לילות כשהשתדלנו ללכת למוקדים מרכזיים בשואה כמו אושוויץ 1 ובירקנאו, מיידאנק והאנדרטה בוורשה. ובשאר הימים הסתובבנו ברחובות שסבתי הסתובבה, למדנו פולנית וחווינו את התרבות והמדינה שהגענו ממנה.
*למען ההגינות, אמא שלי ממוצא מזרחי, הכי מזרחי שיש. 12 שנים קודם לכן, הם עשו את אותו הטיול עם אחיי, היה לה הרבה יותר נחמד לרכל איתי על הפולנים מאשר איתם 😅
למה בכלל סיפרתי את כל הסיפור הזה?
בנסיעה מורשה לוולדבז'יך, עצרנו בקניון עצום שהיה כמעט ריק מאנשים. באותם שנים H&M עדיין לא הגיע לארץ וממש ממש ממש רציתי בגד משם (יצאתי עם נעלי העקב הראשונות שלי), אבל הייתה עוד חנות - לאזוכרת איך קראו לה, הם חילקו סטיקרים בקופה - Thank God I'm a Woman! - הישראלית שבי לקח שניים כשהדבקתי אותם על החלון ודלת הארון בבית כי... תודה לאל שאני אישה.
ביומיים האחרונים אני מבייצת לי, וכל ההורמונים שלי קיבלו גוון מועצם מוגזם כזה. כשהיה לי עצוב עצרתי את הגולה בגרון, כשהתעצבנתי הרגשתי שאני עוד שניה מתפוצצת, כשהתגעגעתי חשבתי שהלב עומד למות. אותם ימים בהם השותפים שלי מלגלגים על היותי אישה ובכללי על כל המחזור הנקבי שאנחנו חוות עם הורמונים.
ואני? מה דעתי? תודה לאל שאני אישה 😉
תודה לך דום על השראה מטורפת. תודה שתמכת בכל מצבי הקיצון ביומיים האלה ושגם ידעת לתת את הספייס הנשי שהייתי צריכה❤️
