כשאני עייף, המחשבות שלי לא מנוסחות בבהירות, וגם יש לי שגיאות כתיב. בעצם, זה גם המצב כשאני לא עייף. אולי רמת ההגהה שלי יורדת? גם זה לא לחלוטין בטוח, אבל אני נוטה להאמין שכן. בדיוק כמו שיש לי כל מיני אמונות שהן לא מבוססות על כושר נבואי מוכח מדעי אחרות, אלא על אינטואיציה מהכירות אינטימית מסוימת עם עצמי.
מי עצמי בעצם? הפוסט הזה עלול להסתבך ולהסתבר כארוך ומבולבל, והכל כמעט רק בגלל יתוש. או אולי בגלל חוסר פורקן. גם פיזי. גם רגשי. גם רעיוני. כנראה שצריך לאונן ביותר ממובן 1 כדי לשון בשלווה. איזה יופי שאני מתכתב עם גבול האמנותיות של כוונת המשורר. בחיים לא תוכלו לטעון שאני סוטה אמיתי.
המחשבות קצת מפוזרות - קשה לי לעכוב אחר סופו של המשפט והוא הולך לאיבוד עד שאני אמור להיות בו. על פסקאות ונושאים סדורים בכלל אין על מה לדבר. הכבדות והקושי הזה מורגשים אצלי ביתר שאת, כך נדמה לי בשעות העייפות הזו, אם כי תמיד כשאני מתחיל ליצור החזון שונה מאוד מהתהליך שמסתבר לתוצאה.
וההצטברות הזו שמתחילה עוד הרבה קודם - הפורקן המרובד שמחפש לו מוצא. וברמת הניסוח אלפי משפטים נהדרים עברו בראש טרם ההתיישבות, אולם בחיקם שזורה התהייה האם יש טעם לפרסם הלכי מחשבה, או שרק מסקנות.
מה שמביא אותי ישורות ל1 הנושאים העיקריים שהרהרתי אם לכתוב בם - האלמנט שבי ששואף להשאיר חותם איכותי וקריטי. ואולי זו באמת לא השעה וטוב אעשה אם אכריז על פוסט זה כהכנה לעתיד לבוא, אולי?
ובכן, אסיים, ואך אוסיף שבהגהה מצאתי רק אות אחת שהייתה אמורה להיות אחרת - אשאיר לכם כאתגר. אולי אגב זו לא השעה הכי טובה, מצד שני - המיידיות היא שמחזיקה אותנו כאן
לפני 17 שנים. 24 באוקטובר 2007 בשעה 22:59